<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
המצוה רי"ז. ליבם אשת אח [סהמ"צ לר"מ עשין רט"ז] שנאמר [דברים כ"ה ה'] יבמה יבא עליה. המצוה רי"ח. לחלוץ אשת אח [סהמ"צ לר"מ עשין רי"ז. רמב"ם הל' יבום וחליצה פ"א ה"ב] אם אינו רוצה ליבם שנאמר [דברים כ"ה ט'] וחלצה נעלו. טעם יבום וחליצה כתב הר"מ פרק מ"ט משלישי ז"ל [מו"נ] ואמנם טעם היבום כי היה מנהג קדום קודם מתן תורה והשאירתו התורה, וצותה לעשות החליצה מפני שהמעשים ההם היו מגונים במנהגי הזמנים ההם ואולי יברח זה מהגנות ההוא וייבם, מבואר הוא זה בתורה ככה יעשה לאיש [דברים שם] ע"כ. ויראה לי כי ענין זה המנהג הקדום היה על דרך היושר והחמלה, באשר האשה כשתנשא תעזוב משפחתה ותדבק עם משפחת בעלה הלא ידעת שבעלה יורשה [ב"ב קי"א ע"ב] ואחר שעזבה בית אביה אין לה על מי שתסמוך אם לא על משפחת בעלה, לפיכך כאשר אין לה זרע מבעלה אמ' שייבם אותה אחד מן האחים, עם הכונה בו גם כן כי האשה כאשר היתה לאיש ירחיקוה אחרים, וכאשר אין לה זרע שיהא חוטרא לידה לחמלה עליה, באה המצוה לאחד מאחי בעלה מן האב שייבם. והיתה מצוה לאחי האב, מפני שמשפחת האב היא הקרויה משפחה [יבמות נ"ד ע"ב, ב"ב ק"ט ע"ב]. ועם היבום תתנחם היא ממיתת בעלה, וזה כונת אמרו [דברים שם] אשר לא יבנה את בית אחיו ומפני זה היבם יורש אותו. חכמים תקנו בענין קנין היבמה קידושי מאמר [יבמות נ"ב ע"א, רמב"ם שם פ"ב ה"א] לכונה שכתבנו [מצוה רט"ו] בהרחקת קדושי ביאה. ולכונה זו תקנו ברכת נשואין וכתובה [רמב"ם שם ה"ב], ואין המאמר קנין גמור אלא שפוסלה על האחים [יבמות כ"ט ע"ב]. ומאשר יש ליבם קצת קנין עליה אם בא עליה בין באונס בין ברצון קנאה [שם נ"ג ע"ב, קדושין י"ט ע"א, רמב"ם ה"ג]. וענינים רבים שבאו בענין היבום והחליצה במעט עיון יתבאר התקון והסדר שיש בהם.
<h2>דף ג.</h2>
האזהרה של"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת של"ו] הוזהרנו מלגלות ערות הבת עצמה. וזה לא התבאר בפירוש בתורה, לא בא לנו ערות בתך לא תגלה. ואמנם שתקה ממנה לבאור הדבר מהגלותו, כי הוא אסר בת הבן ובת הבת וכל שכן הבת. ובגמ' יבמות [ג' ע"א וש"נ] אמרו בתו עקר אסורא מדרשא אתיא דאמר רבה א"ר יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה, כלומר שהוא אמר בבת בנך או בת בתך ערותך הנה [ויקרא י"ח י"ז] ואמר באסור אשה ובתה ובת בתה שארה הנה זמה היא, כמו שבאסור אשה ובת בתה נאסרה בתו גם כן באיסור בת בנו ובת בתו נאסרה בתו גם כן. ואמר בענש אשר יקח אשה וכו' זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן [שם כ"ד י"ד], וכמו כן אשה ובת בנה בשרפה [בעבור] שבא בזה זמה, וגמרינן להו בג"ש (ו)הנה הנה דגבי בת בנו ובת בתו כתוב הנה כמו שבא באשה ובתה. ולשון גמרא כריתות [ה' ע"א] אל תהי ג"ש קלה בעיניך שהרי בתו אחד מגופי תורה ולא למדה הכתוב אלא מג"ש אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה. והבן אמרם לא למדם הכתוב, ולא אמר ולא למדנוה, כי אלה הדברים כלם הם קבלה מנביא ה' ע"ה, והם פירוש מקובל כמו שבארנו בפתיחת חבורנו הגדול בפירוש המשנה. ואמנם שכח הכתוב מלזכרה להיות אפשר להתלמד בגזרה שוה, וזהו ענין אמרם לא למדה הכתוב אלא לג"ש, והספיק אמרם גוף תורה. הנה התבאר מכל מה שקדם הנה שהבא על בתו או בת בתו בו בת בנו הוא בשריפה. ואם לא נודע או לא נחקרה העדות הוא נכרת אם היה מזיד, ואם היה שוגג באחת מהם יקריב חטאת קבועה.
<h2>דף ה.</h2>
האזהרה מ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת מ"ג, הל' ע"ז פי"ב ה"א—ו'] הוזהרנו מלגלח השני צדעים. והוא אמרו ית' [ויקרא י"ט כ"ז] לא תקיפו פאת ראשכם. והוזהרנו על זה כדי שלא נתדמה לעובדי עבודה זרה, כי כן היו עושים כומרי עבודה זרה מגלחין צדעיהם בלבד, ולכן הוצרכו לבאר במסכת יבמות [ה' ע"ב] ואמר הקפת כל הראש שמה הקפה, כדי שלא תאמר שתכלית מה שנאסר הוא גלוח הצדעים ועזיבת שאר השער כמו שעושים כומרי עבודה זרה. אמנם כשיגלח הכל אין בזה הדמות להם, והודיעונו שלא יותר גלוח הצדע לא לבדו ולא עם כל הראש. ויתחייב מלקות על כל צדע מהם, וזה לוקה שתים ואם גלח כל ראשו. ואשר יתחייב שלא נמנה זה בשתי מצות אעפ"י שלוקה שתים, כי אין בהם שני כתובים תחת לאו אחד, כי הוא אלו אמר לא תקיפו פאת ראש ימין ופאת ראש שמאל ומצאנום ז"ל שחייבו עליהם שתים, אז היינו מונין אותן בשתי מצות כמו שמנינו הדומה להם, אמנם להיותו דבור אחד וענין אחד היא מצוה אחת. ואעפ"י שבא בפי' שזאת האזהרה כוללת חלקים מתחלפים, ושהוא חייב על כל חלק מהם לבדו, אין זה מחוייב שתהיינה מצות הרבה.
<h2>דף ו:</h2>
האזהרה שכ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת שכ"ב, הל' שבת פכ"ד ה"ז, סנהדרין ל"ה ע"ב] הוזהרנו מלענוש החוטאים ולחתוך המשפט ביום השבת, והוא אמרו [שמות ל"ה ג'] לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. ר"ל לא תשרוף מי שראוי לשרוף, והוא הדין לשאר מיתות. ולשון מכילתא [ויקהל מסכתא דשבתא פ"א] לא תבערו שריפה מכלל היתה ויצאת ללמד מה שריפה מיוחדת שהיא אחת ממיתת ב"ד ואינה דוחה את השבת אף כל שאר מיתות לא ידחו את השבת. וכבר אמרו [שבת ע' ע"א] הבערה ללאו יצאתה, ולא נתאמת אבל לחלק יצאתה כדי שיהיה חייב על כל מלאכה בפני עצמה, ע"כ. וכונת אזהרה זו מאשר הכהנים ידליקו נר בשבת כמו שבא הפירוש המקובל [רמב"ם תמידין ומוספין פ"ג ה"י] שהדלקת נרות דוחה שבת הכי אומר אחר שהותר לכהנים לצרך מצוה כן יהיה מותר לב"ד לצרך מצוה. ונכלל בכלל אזהרה זו כל מיתות ב"ד, שהייתי אומר גם כן אחר שהשחיטה שהיא נטילת נפש הותר במקדש לצרך עבודת ה' כן מיתת בית דין שהיא מצוה ועבודת ה' לבער הרעים, לפיכך הוזהרנו על זה הכרחי בעבודת המקדש, עם הכונה גם כן שמיתת בית דין צריך לפרסם ויבא לזלזל באסור שבת.
<h2>דף יא:</h2>
האזהרה שנ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"ו, גרושין פי"א הי"ב] הוזהר האדם מלהחזיר גרושתו אחר שנשאת לזולתו, והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ד ד'] לא יוכל וגו' לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה. והעובר על לאו זה לוקה, ע"כ. ובאה הקבלה האמתית [רמב"ם שם הי"ג] שאם זנתה מותרת לחזור לו כל זמן שלא נשאת לאחר. ואמרו בכתוב אחרי אשר הוטמאה אמרו רבותינו [יבמות י"א ע"א] לרבות סוטה שנסתרה שאסורה לחזור לו כשזינתה, שתורה פריצותה מאד, מאשר נשאת לאחר כבר עשתה כדרך כל הנשים הכשרות. אמנם התורה הביטה שאפשר שיתחדש מן ההזק אם יוכל להחזירה כשנשאת לאחר, וזה כי לפעמים יגרש האיש את אשתו פתאום לקטטה שביניהם, ואולי אחר שתנשא יתחרט והוא ג"כ מפני שגדלה עמו תרצה לחזור לו, ואם תהיה מותרת לו יסבבו בין שניהם להמית זה הבעל, ורצתה תורה לשמור זה ההזק ואסורה לו, ואם כן לחנם יסבבו מיתתו.
<h2>דף יג:</h2>
האזהרה מ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת מ"ה, ע"ז פי"ב הי"ב וי"ד] הוזהרנו מלשרוט גופנו כמו שיעשו עובדי עבודה זרה, והוא אמרו ית' [דברים י"ד א'] לא תתגודדו לא תעשו חבורה על מת. ובגמרא מכות אמרו [כ"א ע"א, רמב"ם שם הי"ג] שריטה וגדידה אחת היא. ושם נתבאר שעל המת בין ביד בין בכלי חייב ועל ע"ז ביד פטור בכלי חייב. כמו שבא בספרי הנבואה [מלכים א' י"ח כ"א], ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים. וכבר אמרו שבכלל זאת האזהרה גם כן מהתחלק האמונות והתחלפות הקהלות. אמר [יבמות י"ג ע"ב] לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות אבל גופיה דקרא הוא כמו שבארנו מאמרו לא תעשו חבורה על מת וזה כמין דרש. וכן אמרו ז"ל [סנהדרין ק"י ע"א] כל המחזיק במחלקת עובר בלאו שנאמר [במדבר י"ז ה'] ולא יהיה כקרח וכעדתו. ואמנם גופיה דקרא הוא על האיום. וכפי מה שבארוהו חכמים הוא הרחקה ולא אזהרה, כי הם בארו כי ענין זה המאמר שה' ית' אומר כי אשר יחלוק על הכהנים ויחזיק בכהונה בעתיד מן הזמן לא יחול בו מה שחל בקרח ולא יהיה ענשו השקיעה, ואמנם יהיה ענשו כאשר דבר ה' ביד משה ר"ל הצרעת כמו שאמר ית' למשה [שמות ד' ו'] הבא נא ידך בחקך וכמו שנתבאר בעזיה [דה"י ב' כ"ו], ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת כי אם יעשה זה לעבודה זרה ממש מבואר הוא שענשו גדול. אמנם יראה לי שגם אם [אולי צ"ל, לא] יעשה לעבודה זרה אסור, ואעפ"י שבדברי רבותינו נאמר בביאור ע"ז, אפשר שהכונה בו כשיעשה כדרך עובדי עבודה זרה אפילו לעבודת ה' לפי שזה דעת נפסד, כי בעלי זה הדעת יחשבו שאליליהם ישגיחו בהם וירחמו עליהם בהרימם קולם, או כאשר הם מתגודדים ומצטערים בעבודתם כמו שנראה בענין נביאי הבעל, כשהיו אומרין הבעל עננו שהיו מרימים קול ומתגודדים כמשפטם [מלכים שם]. והקרוב אל ה' ועבודתו הוא בעבודת הלב, ר"ל בעיון שכלי לא בהרמת קול ועבודה גופנית. וכבר ידעת מה שאמרו [ברכות כ"ד ע"ב] המגביה קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. וידעת גם כן מה שאמרו בענין הנזירות [נזיר י"ט ע"א] המצער עצמו נקרא חוטא, ואין צריך לומר שמי שחובל בעצמו, כי אלו הדעות עומדים מנגד ומונעים כונת העבודה השכלית שהיא העיון האמתי. וכן הגדידה למת הוא דעת נפסד, כי החובל כאשר יחבל בעצמו על מתו יורה על הכפירה בהשארות הנפש ולצאת הכונה בא בענין אזהרות אלו בנים אתם לה' אלקיכם [דברים י"ד א']. הכונה בו כי אין ראוי לכם לעשות המעשים האלה על מת, לפי שהקרבה האמתית היא מצד שאתם בנים לה' אלקיכם. עם הכונה בזה גם כן שהמצער עצמו יותר מדי על מתו הוא חסרון שכלו אחר שאין בזה לא תקנה ולא תחבולה. יש בו קצת בעיטה במעשה ה', וקרוב לכונה זו בארו האבן עזרא [לדברים שם] בזה הלשון וטעם בנים אתם אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מהאב לכן אל תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל אשר יעשה לטוב הוא, ואם לא תבינהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, ע"כ. אמנם באה מצות האבלות בענין והחי יתן אל לבו [קהלת ז' ע"ב] למען ישתדל בענין הקיים הנצחי כמו שבארנו במקום המצוה [מצוה ק"ז] ואמנם הקריעה היתה לעשות נחת רוח להפעלות יגונו. כדרך שלהרחקת הגדידה והשריטה למת בא ענין הקריעה. ומה שבאה הקבלה האמתית אמרם [שבת ק"ה ע"ב] הקורע בחמתו ועל מתו חייב משום דעביד נחת רוח ליצרו. ואפשר בענין שריטה שעל המת בין ביד בין בכלי חייב, לפי שלרוב הפעלות יגונו יגדוד וישרוט גדידה נרשמת אפילו ביד מה שאין כן במתגודד לעבודה זרה שאין לו הפעלות כל כך. ומה שרמזו בזאת האזהרה ענין אסור חלוקת הדעות כאמרם לא תעשו אגודות אגודות היא על צד הרמז כמו שכתב הר"ם. ויש בו הערה גם כן מצד ענין האזהרה, כי התחלפות הדעות הן מכות נרשמות בנפש האדם כי כל אשר יתן אדם דעתו בעצות הוא חובל בנפשו חבורה נרשמת. ותורתנו השלמה דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.
<h2>דף כא.</h2>
האזהרה ש"ל לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"ל איסורי ביאה פ"א ה"ד] הוזהרנו מלגלות ערות אם, והוא אמרו ית' [ויקרא י"ח ז'] אמך היא לא תגלה ערותה. והעובר על לאו זה בכרת וכשהעידו בו עדים יסקל אם היה מזיד, ואם שוגג יקריב חטאת קבועה.
האזהרה של"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת של"א, איסו"ב פ"ב ה"א] הוזהרנו מלגלות ערות אשת אב. והוא אמרו ית' [ויקרא י"ח ח'] ערות אשך אביך לא תגלה וגו'. והעובר על לאו זה בכרת, ואם יש עדים בסקילה אם היה מזיד, ובשוגג יקריב חטאת קבועה. הנה נתבאר לך שהבא על אמו חייב עליה משום אם ומשום אשת אב בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו [סנהדרין נ"ד ע"א].
<h2>דף כא:</h2>
האזהרה שמ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת שמ"ג] הוזהרנו מלגלות ערות אשת הבן, והוא אמרו [ויקרא י"ח ט"ו] ערות כלתך וגו', והעובר על לאו זה בסקילה אם נחקרה העדות ואם לא נודע הוא בכרת אם היה מזיד ואם בשוגג יקריב חטאת קבועה.
<h2>דף כב.</h2>
האזהרה של"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת של"ד] הוזהרנו מלגלות ערות בת הבן. והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ח י'] ערות בת בנך לא תגלה.
האזהרה של"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת של"ה] הוזהרנו מלגלות ערות בת הבת. והוא אמרו ית' [ויקרא י"ח י'] בת בתך לא תגלה ערותן.
האזהרה של"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת של"ח] הוזהרנו מלגלות ערות אשה ובת בנה שנאמר [ויקרא י"ח י"ז] את בת בנה. וזו גם כן בשריפה ובכרת במזיד או חטאת קבועה אם היה שוגג.
האזהרה של"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת של"ט] הוזהרנו מלגלות ערות אשה ובת בתה. והוא אמרו [ויקרא י"ח י"ז] ואת בת בתה לא תקח, וזו גם כן בשריפה וכרת במזיד ובשוגג יקריב חטאת קבועה.
המצוה רי"ב. נצטוינו לכבד אב ואם [סהמ"צ לר"מ עשין ר"י, רמב"ם הל' ממרים פ"ו] שנאמר [שמות כ' י"ג] כבד את אביך ואת אמך. המצוה רי"ג. נצטוינו לירוא מן האב [סהמ"צ לר"מ עשין רי"א רמב"ם שם] שנאמר [ויקרא י"ט ג'] איש אמו ואביו תיראו. וכונת שתי מצות אלו ידועה במה שמורה זה תכונה טובה בנפש לכבד או לירא מאיתם שהן סבה קרובה להויתו, ויכיר בטובת המטיבים לו, וזה יביאהו לכבד ה' ולירא ממנו אשר הוא סבת כל הסבות, וכל הטובות מאתו. וזהו השכר המפורסם בזאת המצוה באמרם [דברים כ"ב ח'] למען ייטב לך והארכת ימים. למען ייטב לך לעולם שכלו טוב והארכת ימים לעולם שכלו ארוך [קדושין ל"ט ע"ב] והטוב המפורסם בעולם הזה שבכבוד הבן לזון יכלו ימיו בטוב ושנותיו בנעימים. וכבר ידעת מה שמנו [שם] כבוד האב ואם באותן שאוכלים פרותיהם בעה"ז וקרן קיימת לעולם הבא ולכונה שאמרנו שיש בזה הערה שכלית אמרו רבותינו כל המכבד אביו ואמו אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו דרתי ביניהם וכבדוני, וזה מבואר הכונה במה שכתבנו. וכן אמרו [קדושין ל' ע"ב השוה המקום וכו'] שקולה כבוד אב ואם כנגד המקום. נאמר כבד את אביך, ונאמר [משלי ג' ח'] כבד את ה' מהונך נאמר [ויקרא י"ט ג'] איש אביו ואמו תיראו ונאמר [דברים י"ג] את ה' אלקיך תירא. נאמר [שמות כ"א י"ז] ומקלל אביו ואמו ונאמר [דברים ו' י"ג] איש כי יקלל אלוקיו. והכאה אי אפשר. וכן בדין משל ההכאה כאלו כופר בעיקר וזה מבואר במה שכתבנו ולכונה זו, ר"ל להכיר בטובת המטיבים ולמה שנו מן ההערה אמרו רבותינו [יבמות כ"ב ע"ב רמב"ם ממרים פ"ו הי"א] שהממזר חייב [ב]כבוד אב ובמוראו. ואפילו אביו רשע ובעל עברות מכבדו ומתירא ממנו לדעת הר"ם ולאחת מן הכונות שאמרנו שיש בכבוד אב ואם פירשו רבותינו [כתובות ק"ג ע"א] כבד את אביך לרבות על אמך, ואת אמך לרבות אשת האב כל זמן שהאב קיים. וזה ידוע שזה מתקון מדיני וסדור טוב בהעמדת אישי בני אדם. וכן אמרו [שם] שחייב אדם בכבוד אחיו הגדול, וזה גם כן מבואר. והפרטים שבאב בענינים הכבוד והיראה מדברי רבותינו יתבארו במעט עיון במה שבהם מן התקון והסדור.
האזהרה שי"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת שי"ח, ממרים פ"ה ה"א] הוזהרנו שלא לקלל אב ואם. אמנם לשון התורה בענש הוא מבואר, והוא אמרו ית' [שמות כ"א י"ז] ומקלל אביו ואמו מות יומת. והוא מכלל הנסקלים [סנהדרין נ"ג ע"א, ס"ו ע"א], ואפילו קלל א' מהם בשם אחר מותו במזיד יסקל [שם פ"ה ע"ב]. אמנם האזהרה לא התבארה בכתוב מבואר לא אמר לא תקלל אביך, אבל כבר באה האזהרה מקללת כל איש מישראל וזה כולל האב וזולתו [סנהדרין נ"ו ע"א] ובמכילתא [משפטים דנזיקין פ"ה] אמרו ומקלל אביו ואמו מות יומת ענש שמענו אזהרה מניין, ת"ל אלקים לא תקלל וגו' [שמות כ"ב כ"ז] אם דיין הוא אביך הרי הוא בכלל אלקים לא תקלל, ואם נשיא הוא בכלל נשיא ואם בור הוא ה"ה בכלל לא תקלל חרש הרי אתה דן בנין אב משלשתם וכו' עד הצד השוה שבהן שהן בעמך ואתה מוזהר מקללתו אף אביך שבעמך אתה מוזהר מקללתו. ובסיפרא [תו"כ קדושין פ"י ה"ז] איש איש כי יקלל את אביו ענש שמענו אזהרה מניין ת"ל אלקים לא תקלל כמו הלשון שבמכילתא בשוה, ע"כ. ומה שבא ענש גדול במקלל אב ואם, מה שאין כן במקלל אחד מישראל הנשיא והמלך, לפי שזו תכונה רעה בנפש כאשר יקלל ויבזה אותם שהם סבה קרובה למציאותו, וכל שכן מהם כמו שהוא סבת הסבות. וכבר ידעת מאמרם השוה הכתוב קללת אב ואם לברכת המקום, ולכונה זו המקלל את אביו ואפילו לאחר מותו נסקל. ויש חלוק בין קללת אב ואם למקלל אחד מישראל שאינו בענש מיתה, אלא כשקלל בשם מן השמות המיוחדים בברכת ה'. אמנם אם קלל בכנוי לוקה כמקלל [שבועות ל"ו ע"א, רמב"ם ה"ב] אחד מישראל וזהו כפי המקובל. עם הכונה בו גם כן כשהיו... שיהא חייב. אמנם מה שבאה הקבלה [סנהדרין פ"ה ע"א, רמב"ם הי"ב] שאם אביו ואמו אינו עושה מעשה עמך, ר"ל שהוא בעל עברות שאינו חייב מיתה, זה מבואר שאחר שהוא בעל עבירות הרי הוא כאלו אינו אביו לפיכך פטור על קללתו והכאתו, מכל מקום אסור להכותו ולקללו ואפילו נגמר דינו ויוצא ליהרג [סנהדרין שם, רמב"ם הי"ב]. ואם עבר אביו או אמו עברה שחייב עליה מלקות או נדוי אין הבן נעשה שליח להכותו ולנדותו אעפ"י שהוא שליח בית דין ואעפ"י שהן ראויין לכך ולא עשו תשובה [רמב"ם הי"ג]. אמרו חכמים [סנהדרין פ"ה ע"ב, רמב"ם הי"ג] לכל אין הבן נעשה שליח להכותו ולקללו חוץ ממסית שאמרה תורה [דברים י"ג ט'] לא תחמול ולא תכסה עליו, והכונה מבוארת. ואעפ"י שאין הבן חייב אלא בקללה ושיקלל בשם כמו שבארנו, המבזה אביו ואמו אפילו ברמיזה ארור מפי הגבורה [רמב"ם הט"ו] שנאמר [דברים כ"ז ט"ז] ארור מקלה אביו ואמו. וכן הוא אומר [משלי ל' י"ז] עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם וגו'. ומי שמבזה אביו ואמו באיזה ענין שיהיה בית דין מכין ועונשין אותו כפי מה שיראה להם.
<h2>דף כב:</h2>
האזהרה של"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת של"ב] הוזהרנו מלגלות ערות אחותו, והוא אמרו [ויקרא י"ח ט'] ערות אחותך בת אביך, והעובר על לאו זה במזיד חייב כרת ובשוגג יקריב חטאת קבועה.
האזהרה של"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת של"ג, איסו"ב פ"ב ה"ג וה"ד] הוזהרנו מלגלות ערות בת אשת אב כשתהיה אחות[ו], והוא אמרו ית' [ויקרא י"ח י"א] ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא. זה הלאו [בא] כדי שישים הבת אשת אב (עמה) [ערוה] בפני עצמה. והראיה על היות בת אשת אביו ערוה בפני עצמה, היות מי שבא על אחותו מאביו ומאמו חייב שתים משום אחותו ומשום בת אשת אביו, כמו הבא על אמו שחייב שתים משום אמו ומשום אשת אביו וכמו שבארנו [ל"ת של"א]. וז"ל בזה אמרו בשני מיבמות [כ"ב ע"ב] ת"ר הבא על אחותו והיא בת אשת אביו חייב משום אחותו ומשום בת אשת אביו, ר' יוסי בר' יהודה אומר אינו חייב אלא משום אחותו בלבד, מאי טעמייהו דרבנן מכדי כתיב ערות אחותך בת אביך וגו' ערות בת אשת אביך מולדת אביך למה לי, ש"מ לחייבו משום אחותו ומשום בת אשת אביו, והעובר על זאת גם כן, ר"ל אחות מאב ומאם, בכרת לבד אם היה מזיד, ובשוגג יקריב קרבן חטאת קבועה.
<h2>דף כג.</h2>
האזהרה ש"מ לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"מ] הוזהרנו מלגלות ערות אחות האב, והוא אמרו [ויקרא י"ח י"ב] ערות אחות אביך לא תגלה, והעובר על לאו זה אם במזיד בכרת ובשוגג חטאת. האזהרה שמ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת שמ"א] הוזהרנו מלגלות ערות אחות האם, והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ח י"ג] ערות אחות אמך וגו', והעובר על לאו זה במזיד חייב כרת ובשוגג חטאת קבועה.
האזהרה מ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת מ"ח, הל' ע"ז פ"י ה"א] הוזהרנו מלכרות ברית לכופרים [ולהשלים עמהם בעודם בכפירתם], ר"ל השבעה עממין. והוא אמרו ית' [דברים ז' ב'] לא תכרות להם ברית. כונת אזהרה זו מבוארת שלא נכרות ברית לעובדי עבודה זרה ונניחם כמו שהם עובדים, למען לא ישאר רושם עובדי עבודה זרה בינינו.
<h2>דף לב:</h2>
האזהרה ע"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת ע"ד, ביאת המקדש פ"ט ה"א, זבחים ט"ז ע"ב, סנהדרין פ"א ע"ב] הוזהר הזר מעבודה, ארצה באמרי "זר" מי שאינו מזרע אהרון, והוא אמרו ית' [במדבר י"ח ד'] וזר לא יקרב וגו'. ובאר הכתוב שהעובר על אזהרה זו חייב מיתה [בידי] שמים. ולשון ספרי [במדבר פיס' קט"ז] והזר הקרב יומת לעבודה ענש שמענו אזהרה מנין, ת"ל וזר לא יקרב אליכם. וכבר נכפלה האזהרה והענש בזה הענין והוא אמרו ית' [שם י"ח כ"ב] ולא יקרבו עוד בני ישראל אל אהל מועד לשאת חטא למות. וכבר נתבאר בגמרא יומא [כ"ד ע"א] איזה עבודה יתחייב עליה הזר מיתה, ואמרו ארבע עבודות הזר חייב עליהן מיתה ואלו הן זריקה והקטרה ניסוך היין ונסוך המים [רמב"ם ה"ב], ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת שה' הבדיל זרע אהרון לעבוד ולשרת לו מפני ששפתיהם ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהם, והם היו יודעים עניני העבודות וכונותיהן, והם אשר יורו משפטי ה' ותורותיו. והוזהרו הזרים שלא לעבוד לשתי סבות, האחת שלא ירבו מחלוקות. והשנית מה שכתבנו לענייני העבודות צריך ישוב דעת ולב טהור, לפיכך זר שעשה מן העבודות כגון יציקה או בלילה או פתיתה או מליחה או הנפה או הגשה או סדור לחם הפנים או הצתת אש במזבח או קמיצה או קבלת דמים הרי הוא באזהרה לכונה ראשונה שכתבנו. אמנם הארבע עבודות המיוחדות שהן עקר העבודה והם כעומדים לפני ה' בעת ההיא, היה הזר עליהם במיתה לכונה שניה שכתבנו. ויש ענינים שהזר מותר בהן שאינן עבודות כלל כגון שחיטה והדלקת הנרות.
<h2>דף מא.</h2>
האזהרה שמ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת שמ"ה] הוזהרנו מלגלות ערות אחות אשתו בחיי אשתו, והוא אמרו [ויקרא י"ח י"ח] ואשה אל אחותה לא תקח. וכל העובר על לאו זה במזיד חייב כרת ובשוגג יקריב חטאת קבועה.
<h2>דף מה:</h2>
האזהרה שס"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת שס"ב, הל' מלכים פ"א ה"ד] הוזהרנו מלמנות מלך עלינו איש אשר לא מזרע ישראל הוא, ואעפ"י שיהיה גר צדק, והוא אמרו יתעלה [דברים י"ז ט"ו] לא תוכל לתת עליך איש נכרי [יש להוסיף ולשון ספרי [פיס' קנ"ז] לא תוכל לתת עליך איש נוכרי] זו מצות לא תעשה, וכן שאר המנויין אסור למנות עלינו בענין מן הענינים לא מנוי תורה ולא מנוי מלכות איש שיהיה מקהל גרים עד שתהיה אמו מישראל, כפי אמר יתעלה [דברים י"ז ט"ו] שום תשים עליך מלך מקרב אחיך [יש להוסיף אמרו] כל שימות שאתה משים עליך לא יהיה אלא מקרב אחיך [יבמות מ"ה ע"ב]. אמנם מלכות בלבד כבר ידעת מספרי הנבואה שזכה בו דוד וזרעו [חסר כאן וצריך לומר שזכה בו דוד ובפרוש אמרו (יומא ע"ב ע"ב) כתר מלכות זכה בו דוד וזרעו]. אחריו עד סוף כל הדורות, אין מלך למי שיאמין תורת משה אלא מזרע דוד ושלמה לבד, וכל מי שהוא מזולת זה הזרע הנכבד לענין מלכות נכרי קרינן ביה, כמו כל מי שהוא מזולת זרע אהרן לענין עבודה זר קרינא ביה [שבת ל"א ע"א]. וזה מבואר אין ספק בו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת, כי איש שאינו מזרע קדש איננו ראוי להיות שר ושופט עליו. עם הכונה בו שהרודה בעם כשאינו מזרעם ינהיג אותם באכזריות.
<h2>דף מז:</h2>
המצוה י' המילה [בסהמ"צ עשין רט"ו], שנאמר [ויקרא י"ז י'] וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ונאמר [בראשית י"ז י'] המול לכם כל זכר, ונאמר [כנראה שצ"ל ימול לכם וגו' בראשית שם י"ב] המול לכם זכר. במצות המילה יש הערה למילת ערלת הלב, והוא הסימן המובהק שנתן לישראל ובמילת ערלת הלב יתחזק הכח השכלי ויבא אל תכלית השלמות, במדרש חזית [עי' שהש"ר פ"ב ב' ה'] כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' זו מילה, ידוע הוא כי ברכת ישראל המיוחסת אל ה' היא בשלמות דעותם ואמונותיהם. ומטעמי המילה כי בה יחלש כח האבר ההוא אשר פעלתו ראש לחליי העבירות. וכבר אמרו [עי' בראשית ל"ד י"ד] על החוש ההוא שהוא חרפה לנו. וכן אמרו בני יעקב לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו, העירו כי הערלה היא חרפה לכונה שכבר כתבנו. וכן במילה שמירה במקצת חולאים כמו שנודע בחכמת הרפואה הרבה חולאים יולדו לבעלי העורלות שלא יולדו למולים. ולגנות הנמצא בערלה נתגנו בה הרשעים שנאמר כל הגוים ערלים [ירמיה ט' כ"ה] ולשלמות הנמצא במילה אמרו [נדרים ל"ב ע"א] כי לא נקרא אברהם תמים עד שנמול שנאמר [בראשית י"ז א'] התהלך לפני והיה תמים. וכן למעלת המילה אמרו [נדרים ל"א ע"ב] גדולה המילה שלא נתלה למשה רבינו עליה אפילו שעה אחת, אעפ"י שהיה בדרך, וכל מצות התורה נכרתו עליה ג' בריתות ובמצות המילה י"ג בריתות [שם]. וזה לחזק המצוה לתועלת הנמצא בה. ובמספר י"ג שמעתי שי"ג אברים תלוים במצות המילה, ולא נתאמת לי דבר זה. ולתועלת הכולל במצות המילה וההזק המעותד למי שאינו נמול באה במצות עשה שבמילה כרת, מה שלא בא בשאר מצות עשה מלבד פסח [כריתות ב' ע"א וש"נ] כמו שיתבאר במקומו [במצוה דפסח עשה נ"ג] ומעלת מצוה זו על כל המצות שאי אפשר לאדם לעמוד בלתי מצוה זו כמו שנאמר בהגדה על דוד [מנחות מ"ג ע"ב] שראה עצמו ערום בבית המרחץ אמר אוי לי שאני ערום מן המצות, וכשנסתכל במילתו שמח ואמר שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב [תהלים קי"ט קס"ב] כאן נשלמה המצוה הקבועה באחד מאברי האדם, ונתחיל במצוה שהיא בגוף כלו.
<h2>דף מח.</h2>
האזהרה רס"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת רס"ג, מלכים פ"ח ה"ו] הוזהרנו מלמכור אשת יפת תאר אחר בעילתה בזמן שבעלה בעת כבישת הארץ ואם מכרה לוקה כפי מה שנתבאר במקומו, והוא אמרו יתעלה [דברים כ"א י"ד] והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת כי אחר שלקחה למלאות תאותו איננו מן הראוי שימכרנה. ודין יפת תאר הוא שאחר שבעלה ביאה ראשונה והיא בגיותה אם רצתה ליכנס תחת כנפי השכינה מטבילה לשם גרות, ואם אינה רוצה יושבת בביתו ומניחה לבכות על אביה ועל אמה ועל דתה, וכל זה משלמות תורתנו. ולמען לא ימשך אחריה כשהיא בגיותה צותה תורתנו שתגדל צפרניה ותגלח ראשה כדי שתתגנה בעיניו, לא רצתה להתגייר מגלגלין עמה כל שנים עשר חדש, לא רצתה מקבלת ז' מצות שנצטוו בני נח ומשלחה לנפשה, והרי היא ככל הגרים התושבים, ואינו נושא אותה שאסור לישא אשה שלא נתגיירה. האזהרה רס"ד לר"ם הוזהרנו מלהעביד אשת יפת תאר גם כן אחר בעילתה, ר"ל שלא ישתעבד בה וישאירנה אצלו כשאר הפלגשים המשועבדים. והוא אמרו יתעלה [דברים שם] לא תתעמר בה תחת אשר עניתה. ולשון ספרי [דברים פיס' רי"ד] לא תתעמר בה לא תשתמש בה. הנה נתבאר לך שאלו שני לאוין מזהירים בשני ענינים נבדלים, וזה שהוא מוזהר מלמכרה לזולתו ולהשאילה [צ"ל ולהשאירה] גם כן על צד השעבוד, אך יעשה כמו שצוה יתעלה ושלחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף. וכן באורו [סנהדרין פ"ה ע"ב] באמרו [דברים כ"ד ז'] גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו, אמרו משיכניסהו בביתו וישתמש בו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בעצמה לכונה שכתבנו באזהרה הקודמת. והוצרכה אזהרה זו שלא להתעמר בה ברשותו אחר שלקחה למלאות תאותו, ואלו באה האזהרה זו לכך הייתי אומר אין מן הראוי שיתעמר בה אחר שלקחה למלאות תאותו אבל יוכל למכרה. ואלו באה אזהרה שלא יוכל למכרה לאחר הייתי אומר אין מן הדין שימכרנה לאחר לשפחה אחר שמלא תאותו ממנה, אבל יוכל הוא להשתעבד בה ולהשאירה אצלו לשפחה, כי בידוע שיחמול עליה לפי שהיתה לו כאשה, לכך נאמר לא תתעמר בה.
<h2>דף מח:</h2>
המצוה רל"ה. שנצטוינו לדון בדין עבד כנעני [סהמ"צ לר"מ עשין רל"ה, רמב"ם הל' עבדים פ"ה] והוא שנעבוד בו לעולם, ושאין לו חרות אלא בשן ועין. ובאה מצוה זו בעבד כנעני, כמו שבאה האזהרה שלא לעבוד באחד מישראל, כדי שיודע ההבדל שבין עם ישראל לשאר העמים, עם הכונה בו כי כשיצטרך האדם למשרת או לעבד ישתעבד באלו לקיים המצוה, ולכונה זו אמרו [גיטין ל"ח ע"א וש"נ] כל המשחרר עבדו עובר בעשה. אמנם אם יצטרך לדבר מצוה מצוה לשחררו [שם וברכות מ"ז ע"ב] וזה משלמות תורתנו, וכן בשפחה שנוהגין בה מנהג' הפקר כופין את אדוניה לשחררה, שאין לך מצוה במקום שהפקר וזנות מצוי שם. וכן מה שבאה הקבלה האמתית שעובר השפחה מיוחס אחריה [קדושין ס"ט ע"א] מאמרו [שמות כ"א ד'] האשה וילדיה תהיה לאדוניה. והבא על שפחה כנענית ולדה כמוה היה זה מפני שהאם היא חמר לולד, ואין ספק שהבן שהוא מזרע הטמאים לא יהיה קדש, ומי יתן טהור מטמא, ואפשר שישען על הזרע ההוא, וכאשר יראה שלא יקרא לו זרע יתרחק מהוליד ממנה או אם יוליד ישתדל שישא ישראלית. ויציאת עבד כנעני בשן ועין לפי מה שכתוב בתורה [שם כ"א כ"ו] או בראשי אברים שאינם חוזרים [קדושין כ"ד ע"א] לפי מה שבאה הקבלה האמתית, זה מורה על יושר ושלמות תורתנו מפני שהכהו מכת אכזרי מכה שהיא נרשמת לעולם, קנסוהו שיצא מאתו, וכל זה להרחיקו ממדת האכזריות ולחמול על זה שהוא בתאר אדם, וחייב במקצת מצות, ושלא יהיה אדם אכזרי לעבוד בו בעבור שהוא תחת ידו. ומאשר מי שאין לו מצוה הוא בהמה בצורת אדם, אמרו רבותינו [רמב"ם פ"ה ה"ה] שעבד שלא מל ולא טבל אינו יוצא בראשי איברים.
<h2>דף מט.</h2>
האזהרה שנ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"ג, איסורי ביאה פכ"א ה"א] הוזהרנו מלקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעלות הזנות, והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה [ויקרא י"ח ו'] אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות קרוב המביא לידי גלוי ערוה. ולשון סיפ' [תו"כ אחרי פי"ג ה"א] לא תקרבו לגלות ערוה אין לי אלא שלא יגלה מניין שלא יקרב ת"ל ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב אין לי אלא נדה בבל תקרב ובל תגלה מניין לכל העריות בבל תקרב ובל תגלה ת"ל לא תקרבו לגלות ושם נאמר ונכרתו הנפשות העושות [ויקרא שם כ"ט], מה ת"ל לפי שנאמר לא תקרבו יכול יהו חייבים כרת על הקריבה ת"ל העושות לא הקרבות. וכבר נכפלה האזהרה באסור אלו הדמיונות, ואמר [שם שם ל'] לבלתי עשות מחקות התועבות האלה. אמנם אמר [שם שם ג'] כמעשה ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנען לא תעשו. הנה לא יזהיר בשני אלו הלאוין מחקות התועבות לבד אמנם יזהיר בהם מהתועבות עצמן אשר בארם אחר זה, וזה שהוא הביא שני לאוין כלל על כל העריות, ובעבור שהזהיר לעשות כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען וזה כולל כל מה שהיו עושים מן הזמה ומעבודת האדמה ומרעה המקנה וישוב הארץ, ג"כ שב לבאר כי אותן הפעולות אשר הזהירך מהם הוא כך וכך ערוה כך וכך לא תגלה, כמו שבאר בסוף המאמר [שם כ"ז] כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ. ולשון סיפ' [תו"כ שם פי"ב ה"ח] יכול לא יבנו בתים ולא יטעו כרמים כמותם ת"ל [ויקרא שם ג'] ובחקותיהם לא תלכו לא אמרתי אלא בחקים החקוקים להם מאבותיהם, ושם אמר מה היו עושים האיש נושא איש ואשה נושאת אשה ואשה נשאת לשני אנשים. הנה נתבאר שאלו הלאוין שהם כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען נמי שהזהיר מלבעול כל העריות בכלל אחר כן כפל האזהרה בהם בפרט ערוה וערוה. וכבר בארנו אנחנו כללים ממשפטי מצוה זו בשביעי מסנהדרין [פי' המשנה סנהדרין פ"ז מ"ד] בחבורנו הגדול ובארנו שלוקין עליהם. וממה שצריך שתדעהו שכל אשר חייב על בעילתה כרת, שהנולד מן הביאה ההיא שנתחייב בה כרת יקרא ממזר, והוא שנקראו בשם ממזר בין שתהא הבעילה בזדון או בשגגה הולד ממזר, חוץ מן הנדה שהנולד ממנה אינו ממזר אמנם נקרא בן הנדה [יבמות מ"ט ע"ב, רמב"ם איסו"ב פט"ו ה"א], ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת בעצמה להתרחק מן העריות ולתכלית ההרחקה נאסר יחוד כל העריות מפי הקבלה ודוד ובית דינו גזרו על יחוד של פנויה [ע"ז ל"ו ע"ב, סנהדרין כ"א ע"א] כדי להרחיק מן הדבר המגונה ההוא, ושמאי והלל גזרו על יחוד הגוים [שבת ט"ו ע"ב], ואין מוסרין תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר וללמדו אומנות מפני שכלן חשודין על משכב זכור [ע"ז ט"ו ע"א]. וכן [שם כ"ב ע"א] אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים אפילו זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות [שם ע"ב, ודף ט"ו ע"א, וכה"ע ברמב"ם הלכות איסורי ביאה פכ"ב ה"ג ה"ה] ואין מוסרין בהמה חיה ועוף לרועה שלהם מפני שחשודין על ההרבעה. אמנם ישראל עם קדוש ולא נחשדו על הזכור ועל הבהמה. והמתרחק מיחוד הזכור והבהמה הרי זה משובח, וגדולי החכמים היו מרחיקים גם יחוד הבהמה לתכלית ההרחקה וההזדרזות. ומהם שהיו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי ומפני כלתי [קדושין פ"ב ע"א, רמב"ם ת"ת פ"ב ה"ד]. ולתכלית ההרחקה אסרו למי שאין לו אשה ללמוד תינוקות מפני אמותיהן של תינוקות הבאות לבית הספר, וכן לא תלמד אשה תנוקות מפני אבותיהן שבאין לבית ונמצאו באים לידי יחוד.
<h2>דף נג:</h2>
האזהרה שנ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"א] הוזהרנו שלא לבא על האב, והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ח ז'] ערות אביך לא תגלה. והעובר על לאו זה חייב סקילה גם כן עד שיהיה הבא על אביו חייב משום שוכב עם זכר וחייב משום מגלה ערות אביו. ובגמרא סנהדרין [נ"ד ע"א] התבאר שאמרו ערות אביך לא תגלה אביך ממש, ואמר האי מואת זכר לא תשכב משכבי אשה נפקא והשיבו לחייבו בשתים, וכדרב יהודה דאמר רב יהודה גוי הבא על אביו חייב שתים. ושם בארו ואמרו מסתברא מלתיה דרב יהודה בישראל ולשוגג ולקרבן, והאי דאמר גוי לישנא מעליא, ר"ל שאם שגג באביו יביא שתי חטאות כמי ששגג בשתי עריות. ואינו בזה מי ששגג בזכור דעלמא שהוא אינו מביא אלא חטאת אחת.
האזהרה רצ"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת רצ"ד, הלכות סנהדרין פ"כ ה"ב] הוזהרנו מלענוש הענוש [צ"ל האנוס] על איזה עון שעשה שהוא אנוס לעשותו. והוא אמרו [דברים כ"ב כ"ו] ולנערה לא תעשה דבר. ובסנהדרין [ליתא שם, ועי' נדרים כ"ז ע"א וש"נ] אמרו אונס רחמנא פטריה שנאמר ולנערה וגו', ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת בעצמה כי ענש העובר לשתי סבות, לבער עושה הרע תכונתו הרעה שאין לו חלק באנושית להשמר מהעברות. וגם שישמעו העם וייראו ולא יוסיפו לחטא, והאנוס אינו מן הדין לפי אחת מאלו הכונות.
<h2>דף נד:</h2>
האזהרה ש"מ לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"מ] הוזהרנו מלגלות ערות אחות האב, והוא אמרו [ויקרא י"ח י"ב] ערות אחות אביך לא תגלה, והעובר על לאו זה אם במזיד בכרת ובשוגג חטאת. האזהרה שמ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת שמ"א] הוזהרנו מלגלות ערות אחות האם, והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ח י"ג] ערות אחות אמך וגו', והעובר על לאו זה במזיד חייב כרת ובשוגג חטאת קבועה.
האזהרה שמ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת שמ"ב] הוזהרנו מלגלות ערות אשת אחי האב, והוא אמרו [ויקרא י"ח י"ד] (ו)אל אשתו לא תקרב דודתך היא, והעובר על לאו זה במזיד חייב כרת ובשוגג חטאת קבועה.
<h2>דף נה.</h2>
האזהרה שמ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת שמ"ה] הוזהרנו מלגלות ערות אחות אשתו בחיי אשתו, והוא אמרו [ויקרא י"ח י"ח] ואשה אל אחותה לא תקח. וכל העובר על לאו זה במזיד חייב כרת ובשוגג יקריב חטאת קבועה.
האזהרה שמ"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת שמ"ד] הוזהרנו מלגלות ערות אשת [אח] והוא אמרו [ויקרא י"ח ט"ז] ערות אשת אחיך וגו' והעובר על לאו זה בכרת במזיד ובשוגג חטאת.
<h2>דף נט.</h2>
המצוה ל"ו שישא כהן גדול בתולה [סהמ"צ לר"מ עשין ל"ח, רמב"ם איסורי ביאה פי"ז הי"ג—הט"ו] שנאמר [ויקרא כ"א י"ג] והוא אשה בבתוליה יקח לשון הר"ם בס"ה צוה הכהן לישא בתולה והוא אמרו יתעלה והוא אשה בבתוליה יקח, ובביאור אמרו [יבמות מ"ט ע"א וש"נ] עושה היה ר' עקיבא ממזר אפילו מחייבי עשה, ובארו זה כשהיה כהן גדול בא על בלתי בתולה שהיא אסורה לו בעשה [עי' כתובות ל' ע"א] שהשרש אצלנו לאו הבא מכלל עשה עשה. [פסחים מ"א ע"ב, יבמות נ"ד ע"ב וש"נ]. הנה כבר התבאר שהיא מצות עשה. ואמרו ג"כ [הוריות י"א ע"ב] המצוה על הבתולה ע"כ. וכונת מצוה זו לשלמות ומעלת הכהן להמציא לו אשה היותר הגונה שאפשר להיות, ושלא ישתמש בכלי שנשתמש בו אחר, והתבונן בדקדוקי רבותינו הקדושים בענין מצוה זו אמרו [יבמות נ' ע"א וע"ב כה"ע] אשה ולא קטנה, וזה ידוע שאין זווג הקטנה נאות, גם אינו המכוון באישות להעמיד המין [עי' סנהדרין ע"ו ע"א, ועי' סדא"ר פ"ב]. בבתוליה ולא בוגרת כי הבוגרת היא כחבית פתוחה [עיין כתובות ט"ז ע"ב]. גם כי אולי נתעורר טבעה וחפצה באחר, והכונה באה כדי שתהיה כל תשוקתה אל אישה וזרעם יהיה נכון. ומה שבאה הקבלה האמתית שאם נבעלה לבהמה כשרה לפי דעת הר"ם [הל' אסורי ביאה פי"ח ה"א] מפני שזה דבר שאינו מצוי. והכונה בזה ג"כ שעקר המצוה בבתולה בלתי בוגרת ולא בעולה, לשלמות טבעה שלא תתעורר לאדם אחר, ונבעלה לבהמה לא התעורר טבעה כי לא יתעורר הטבע אלא במינו. ומוכת עץ שהיא אסורה מפני שהיא כבעלת מום באותו אבר, ואולי יזיק לה המשגל מפני הכאת העץ באותו אבר, מה שאין כן כשנשרו בתוליה ע"י בעילה באי זו בעילה שתהיה. והתבונן בדקדוקם איך כונו לכונה שאמרנו אמרו שאם נשא בעולה מוציא בגט [יבמות שם] מאשר היתה לאיש. וזה דבר ידוע שטבעה נתעורר, גם יצא מכלל בתולה בודאי, ואם נשא בוגרת או מוכת עץ יקיים, כמו שאמרו [יבמות שם] שאינו נושא שתי נשים כאחד מאמרו והוא אשה בבתוליה יקח אחת ולא שתים, למעט המעשה ההוא, כי הטבע יתעורר בחלוף הצורות, ואין ראוי להשתמש בו אלא בהכרחי לבד.
האזהרה קס"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת קס"א, איסורי ביאה פי"ז] הוזהר כהן גדול מלישא אלמנה והוא אמרו ית' [ויקרא כ"א י"ד] אלמנה וגרושה וגו' את אלה לא יקח. ואמנם כפל אזהרה זו לכהן גדול הגרושה וחללה זונה לענין אשר בארוהו בגמרת קדושין [ע"ז ע"א], וזה כי כשיזדמן שתהא אשה אחת אלמנה וגרושה וחללה זונה ובעלה כהן גדול לוקה ארבע, ואם בעלה כהן הדיוט לוקה שלש. ושם נאמר אלמנה וגרושה וחללה זונה בזמן שהן כסדר חייב על כל אחת ואחת, ובארו שזה באשה אחת. וענין אמרם כסדר שתהיה האשה כבר ארעו לה הענינים האלה על סדר הפסוק שתהיה תחלה אלמנה ותהיה אחר כך גרושה ואחר כך חללה ואחר כך זונה. ואמנם הוצרכנו לאלה להיותה אשה אחת ובבעילה אחת להיות רצוננו שנחייבהו אלו הארבע מלקיות. והעקר אצלנו אין אסור חל על אסור אלא אם כן יהיה אסור מוסיף או כולל או אסור בת אחת [שם ע"ז ע"ב] לפי מה שבארנו במקומות ממסכת כרתות בפירושנו [פיהמ"ש לר"מ פרק ג' משנה ד'] וכשיהיו על הסדר הזה יהיה בכלם אסור מוסיף כמו שנתבאר שם. אמנם כשיהיו נשים רבות כמו שיבעול אלמנה ואשה אחרת חללה ואחרת זונה ואחרת גרושה אין ספק שהוא לוקה על כל אחת ואחת. ונשאר שתקשה ותאמר אחר שהעקר אצלנו אין לוקין על לאו שבכללות למה זה לוקה על כל אחת ואחת והן כלם מוזהר מהם בלאו אחד. הוי ידוע שבעבור זה הענין כפל האזהרה לכהן גדול בגרושה וזונה חללה כדי להודיענו שדינו בהן כדין כהן הדיוט שלוקה על כל אחת ואחת, וכאשר יוחדה אחת בלאו אחת היו כלם לחלק. והוא אמרו [ויקרא שם ז'] ואשה גרושה מאשה לא יקחו. ואחר שייחד הגרושה בלאו הוא לוקה עליו בפני עצמו. וזהו ענין אמרם בגמרא קדושין [ע"ז ע"ב] כשם שחלוקה גרושה מחללה וזונה בכהן הדיוט כך חלוקה בכהן גדול. ושם נתבאר כשיהיו הנשים גופים מחולקים לוקה על כל אחת ואחת. הן יהיו על הסדר הן לא יהיו על הסדר הנה נתבאר לך שאזהרה על כל אחת מהן מצוה בפני עצמה ולזה לוקה על כל אחת ואחת. ושם נתבאר [שם ע"ח ע"א] שכהן הדיוט אינו חייב מלקות עד שיקח ויבעול והוא אמרם בעל לוקה לא בעל אינו לוקה, מה טעם לא יקח משום לא יחלל, ע"כ. ואסור אלמנה לכהן גדול מבואר לגדלתו ומעלתו כי לפי שהוא בתכלית הגדולה והכבוד אינו כבוד לו להשתמש בכלי שנשתמש בו אחר. גם באה לו מצוה מיוחדת לישא בתולה, לכונה שכתבנו במצות עשה. [עשין ל"ח].
האזהרה ק"ס לר"מ [סהמ"צ ל"ת ק"ס, איסו"ב פי"ז] הוזהר הכהן מלישא גרושה, והוא אמרו ית' [ויקרא כ"א ז'] ואשה גרושה מאישה לא יקחו, ואם בא עליה חייב מלקות, ע"כ. כונת אזהרה זו ככונת הקודמות שאין ראוי לזרע קדש להשתמש בכלי שהרחיקו אחר, ומאשר ברוב האשה תתגרש לרוע מעשיה או לרוע טבעה או לחשש דבר מכוער. ענין כונת אסור הגרושה כפי הכונות שכתבנו בזונה, כי ברוב לא יגרש אדם את אשתו אם לא לסבת אי זה דבר מצא בה. ולכונה זו בעצמה אסרו חכמים [יבמות כ"ד ע"א וקדושין ע"ח ע"א] החלוצה לפי שאפשר גם כן שלאי זה דבר ידע בה הוא שלא קיים מצות יבום, גם כי במעשה עצמו יש קצת גנות.
<h2>דף סא.</h2>
האזהרה קנ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת קנ"ח, איסו"ב פי"ז ה"א וה"ב, קדושין ע"ז ע"א וע"ב] הוזהר הכהן מלישא אשה זונה. והוא אמרו [ויקרא כ"א ז'] אשה זונה וחללה לא יקחו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת מאשר הכהנים נבדלו לעבודת ה' צריך שישמרו להיות זרעם נכון. וידוע הוא כי הזונה אין זרעה נכון, באשר משרש נחש יצא צפע ומטבע הזונה גם כן, כי בהיותה עם בעלה חושקת לאחר. וזונה האמורה בתורה היא שאינה בת ישראל, או שנבעלה לאדם שאסורה לינשא לו [יבמות מ"ד ע"ב קדושין ע"ז ע"ב]. והכונה בזה מבוארת כי כשאינה בת ישראל אף על פי שנתגיירה פחותה מבת ישראל שלש שנים אחר [יבמות ס' ע"ב] שאינה מזרע קדש ידוע הוא שטבעה כטבע הזונה. ובת ישראל שנבעלה לאדם שאינה ראויה לו, ר"ל שהיא אסורה לו, זה מבואר שביאה זו זנות. ואחת מן הכונות גם כן באסור הזונה כי הכהנים מורי התורה, וכדי שישמעו בני האדם לקולם צריך שיהיו קדושים ונכבדים, ואם יהיה הזרע מזונה יהיה נקלה בעיניהם. ומה שבאה הקבלה האמתית [קדושין ע"ח ע"א] שאינו לוקה עד שיקדש ויבא עליה כשהיתה שם כי הביאה עם הקדושין אז קרא שם הזרע עליו.
האזהרה שנ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"ה, אישות פ"א ה"ד ופ"ב מהל' נערה בתולה הי"ז] הוזהרנו שלא לבא על האשה בלא קדושין ובלא כתובה. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ג י"ח] לא תהיה קדשה מבנות ישראל. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר והוא אמרו [ויקרא י"ט כ"ט] אל תחלל את בתך להזנותה. ולשון סיפ' [תו"כ קדושים פ"ז ה"א] אל תחלל את בתך זה המוסר בתו פנויה שלא לשום אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות. ושמע ממני למה כפל לאו זה בזה להשון ואי זה דבר הוסיף בו, וזה שכבר קדם מדינו יתעלה שהבא על הבתולה בין שיהיה מפתה [שמות כ"ב ט"ו, מצות עשה ר"כ] או אונס [דברים כ"ב כ"ח, מצות עשה רי"ח] לא יתחייב ענש מן הענשים כי אם קנס ממון בלבד, ולקחת הבעולה ההיא כפי מה שנתבאר בפסוק. והיה עולה במחשבתנו אחר שזה הדבר אין בו זולת קנס ממון, שיהיה דינו הולך כדין דבר שבממון, וכמו שיש רשות לאדם לתת לחברו ממונו עד שירצה או יפטרהו במה שיש לו אצלו, שיהיה כמו כן מותר לו שיקח בתו הנערה ויתננו לאיש יבעול אותה ויפטרהו מזה, אחר שזה זכות מזכיותיו, כלומר החמשים כסף שהם לאבי הנערה. או ג"כ יתנה לו על תנאי שיקח ממנו כך וכך דינרים, והזהיר מזה ואמר לו אל תחלל בתך להזנותה. ולפי שדנתי בה לענשו ממון לבד, אמנם הוא כשיקרה שיפתה או יאנוס, אבל שיהיה הענין ברצון שניהם יחד ובהסכמה אין דרך לזה. והראה הטעם לזה ואמר ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה, לפי שהפתוי והאנס לא יקרה אלא מעט, אבל כשיהיה הענין בבחירה ובהסכמה ירבה זה ויתפשט בארץ. וזה טעם יפה מאד ומשובח בזה הפסוק, והוא נאות לכל שזכרוהו החכמים למה שהסכימו עליו הדינים התוריים. וזה הלאו רצה לומר, לאו דפנויה לוקין עליו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בפסוק כמו שבאר הר"ם הנה. ובפרק מ"ט משלישי [מו"נ] כתב, מן הידוע כי צריך האדם לאוהבים כל ימיו, כבר באר זה ארסטו במאמר ט' מספר המדות [פרק ד'] אם בעת בריאותו והצלחתו יהנה בחברתם ובעת צרתו יצטרך אליהם ובזקנותו ובחלשת גופו יעזר בהם, וזאת האהבה נמצאת בבנים יותר ויותר גדולה, וכן בקרובים, ולא תשלם האהבה והאחוה והעזר בקרובים רק ביחסים עד שהמשפחה האחת שיקבצה אבי האב אחד, ואפילו אבי אב רחוק יהיה ביניהם בעבורו אהבה ועזר קצתם לקצתם וחמלת קצתם לקצתם, אשר היא אחת מכונות התורה הגדולות, ומפני זה נאסרה [הקדשה] למה שיש בהתרה מהפסד היחס, והיות הנולד ממנה נכרי לבני אדם כלם, לא ידע לעצמו קרוב ולא יכירהו אחד מקרוביו. וזהו הרע שבענינים לו ולאביו. וענין אחר גדול בטעם איסור הקדשה, והוא מניעת רוב התאוה במשגל והתמדתו, כי בהתחלף גופות הקדשות תוסיף התאוה בו, כי לא יתעורר האדם לגוף אחד שהרגיל בו תמיד, כהתעוררו לגופות מתחדשות חלוקי הצורות והענינים, ובאסור הקדשה תועלת גדולה מאד והיא מניעת הקטטות, כי אלו היתה הקדשה מותרת, היו באין אל אשה אחת אנשים רבים בעת אחת לפי המקרה, ולא היו נמלטים ממחלקת, וברוב הפעמים היו הורגים זה את זה או היו הורגים אותה, כענין הנודע מאז, ובית זונה יתגודדו [ירמיה ה' ז'], למנוע הרעות העצומות האלו ולהביא התועלת הכוללת והיא ידיעת היחסים נאסרה הקדשה והקדש ולא נמצא צד התר למשגל רק מיחד אשה ולישא אותה במפורסם, כי אלו היה די לה ביחודה לבד היו רוב בני אדם מביאין קדשה לבתיהם זמן אחד מוסכם בין שניהם ויאמרו שהיא אשתו, ומפני זה צוה לעשות מעשה אחר שייחדה אליו בו, והוא הארוסים, ושיתפרסם הדבר והוא הנשואין [רות ד' ב'] ויקח בעז וגו'.
<h2>דף סא:</h2>
המצוה רי"ד. לר"ם [סהמ"צ עשין רי"ב, אישות פט"ו] צוינו לפרות ולרבות לקיים המין וזהו מצות פריה ורביה. והוא אמרו יתעלה [בראשית א' כ"ח] פרו ורבו. וכבר בארו [ברכות ט"ז ע"א] שהחתן אינו חייב בקריאת שמע, ושמו טעם זה היותו עסוק במצוה. ובבאור אמרו [יבמות ס"ה ע"ב] האיש מצווה בפריה ורביה ולא האשה, ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת שהיא מצוה על כל אחד ואחד ואחד להעמיד המין, והוא ברכת ה' בכל הנבראים. ומאשר האדם בעל בחירה ורצון האמירה והברכה שנאמר בענין האדם היא מצוה מאת ה' כשאר המצות. למה שצריך להעמדת המין והנהגת הגוף והנפש, לפי שהוא בעל בחירה ורצון. ובאה הקבלה האמתית כפי מה שבארו מכונת הפסוק שהאשה אינה מצווה.
<h2>דף סה:</h2>
המצוה ר"ו. לר"ם [סהמ"צ עשין ר"ה, הלכות דעות פ"ו] צוינו להוכיח החוטא או מי שירצה לחטוא ולהזהירו מזה בדברים ולביישו ואין לאיש ממנו לומר אני לא אחטא, ואם יחטא זולתי מה לי דינו עם אלקיו זה הפך התורה. אבל אנחנו מצווין שלא נחטא ושלא נניח זולתנו מאומתנו לחטוא. ומי שהשתדל לחטוא יתחייב כל איש ואיש ממנו לביישו ולמנעו, ואעפ"י שלא נתקבלה לנו עדות שיתחייב לענשו. והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ג ד'] הוכח תוכיח את עמיתך ובכלל מצוה זו גם כן שנוכיח קצתנו לקצתנו כשיריע קצתנו לקצת ולא נטור ולא נקבע לו עון בלבנו, אבל צונו להוכיחו בדברים עד שלא ישאר דבר בנפש[נ]ו עלי(נ)ו. ולשון סיפרא [תו"כ קדושים פרשה ב' פ"ד ה"ח] מניין אם הוכחתו אפילו ארבעה וחמשה פעמים חוזר ומוכיחו שנאמר הוכח תוכיח, יכול אף מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא [שמות כ"ג ד']. וכבר בארו חכמים שזאת המצוה מחוייבת לכל איש, ואפילו מן הנקלה לנכבד שהוא חייב להוכיחו. ואפילו יבזהו ויקללהו לא יתרשל, ולא יסתלק מלהוכיח עד שיכהו. כמו שבארו המקבלין ע"ה ואמר עד הכאה [ערכין ט"ז ע"ב, רמב"ם שם ה"ז], ע"כ. ומצוה זו יש בה הערה גדולה ותקון לגוף ולנפש, כשנוכיח העוברים להורות להם הדרך הישרה. לפיכך כל מי שיש בו למחות ואינו מוחה נתפש בעונו [שבת נ"ד ע"א, רמב"ם שם]. כי ידוע הוא שהוא חוטא לנפשו, ואמר הנביא ואתה כי לא הזהרתו הוא בעונו ימות. ודמו מידך אבקש. והכונה בזה מבוארת במה שכתבנו. וזה מבואר שיש בזה שלמות ותועלת למוכיח שיזדרז נפשו לפעולות הטובות, והמטים עקלקלותם יטרידו השלמים טרדה. מביאה היזק לגוף ולנפש. וכן המוכיח מי שירע לו ולא יקום ולא יטור אין ספק שהועיל לו, גם הועיל לעצמו בהעביר ממנו הכעס והמשטמה אשר היא מן החלאים הרעים שבנפש שימיתנה. ולמוכיח ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב.
<h2>דף סח.</h2>
האזהרה קל"ז לר"מ [סהמ"צ ל"ת קל"ז, הל' תרומות פ"ו ה"ז] הוזהרה החללה מלאכול בקדש שיש לה לאכלו, ר"ל תרומה חזה ושוק, והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ב י"ב] ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל. ובגמרא יבמות אמר כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסולה. ומאמרו בתרומת הקדשים אמרו ז"ל [ע"ב] במורם מן הקדשים לא תוכל, ר"ל חזה ושוק, ושם נאמר לכתוב קרא [היא] בקדשים לא תאכל מאי בתרומת הקדשים ש"מ תרתי, ר"ל כשתבעל לפסול פסלה מן התרומה, ושהיא אם תהיה נשואה לזר ומת בעלה חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק. ויהיה זה הלאו שהוא בתרומת הקדשים לא תאכל כולל שני ענינים, האחת מהם אזהרה לחללה מלאכול בקדש, והשני אזהרת כהנת הנשאת לזר מלאכול חזה ושוק אעפ"י שמת בעלה או גרשה. אמנם איסור אכילתה בתרומה והיא תחת בעלה הזר אינו מזה הכתוב, אמנם הביאו ראיה עליו מקבלי הפירוש מאמרו [ויקרא שם י'] וכל זר לא יאכל קדש, וכל עוד שהיא תחת הזר הרי היא כזר [וזר] קרינא ביה, ודע זה, ואם תעבור על זה הלאו גם כן היא לוקה, ע"כ. כונת אזהרה זאת כי התרומה וחזה ושוק לא הותרו כי אם לכהנים ולזרעם, כי הם חקם אשר נתן להם ה' מכלת לביתם. אמנם החללה כבר יצאה מזרע קדש ואינה בכלל זרעם. והכהנת שנשאת לאיש זר כבר יצאה מיחס הכהונה והיא מיוחסת למשפחת בעלה, לפיכך הרי היא כזרה לאכילת התרומה. אמנם כשמת בעלה או גרשה וזרע אין לה אין לה על מי שתסמוך אלא על בית אביה וחוזרת לתרומה שהוא מזון הכרחי אי אפשר זולתו, אבל אינה חוזרת לאכול חזה ושוק שאינן מזון הכרחי.
<h2>דף ע.</h2>
האזהרה ש"ס לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"ס, איסו"ב פט"ז ה"א] הוזהר מי שנפסדו ממנו כלי המשגל עד שאי אפשר לו להוליד לישא בת ישראל, והוא אמרו [דברים כ"ג ב'] לא יבא פצוע דכא וגו', וכל זמן שבעל בת ישראל אחר קדושין לוקה, ע"כ. כונת אזהרה זו באר הר"ם בפרק מ"ט משלישי [מו"נ] ז"ל. והזהיר מלישא פצוע דכא וכרות שפכה ישראלית מפני שהיא בעילה נפסדת ולבטלה, והנשואין ההן יהיו מכשול לה ולתובעיה וזה מבואר מאד, ע"כ. באה הקבלה [יבמות ע"ה ע"ב, רמב"ם ה"ט] שפצוע דכא וכרות שפכה אינן אסורין לבא בקהל אלא כשנעשה זה ע"י אדם או ע"י הנחת קוץ או נשיכת כלב וכיוצא בזה, אבל הסריס בידי שמים כגון שנולד פצוע דכא וכרות שפכה או בלא ביצים, או שחלה ובטלו ממנו אבריו, או נולד בהם שחין וכיוצא בזה הרי זה כשר לבא בקהל. אפשר שהכונה בזה כי הנעשה בידי שמים יש בכח טבעו להוליד, מה שאין כן בהפסד נעשה על ידי אדם. או הכונה בו גם כן לפי שהדברים הבאים בידי שמים הן דברים נעלמים, ולפעמים מצד השנאה ישימו בו מום שאין בו וירבו קטטות, והתורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
האזהרה קל"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת קל"ה, הל' תרומות פ"ז ה"י] הוזהר הערל מלאכול תרומה, והוא הדין לשאר קדשים שהערל מוזהר מאכילתן. ואזהרה זו לא נתבארה בכתוב אבל למדנוה בגזרה שוה, ובארו המקבלים עם זה שזה האסור מדאורייתא לא מדרבנן. ולשון [גמרא] יבמות [ע' ע"א] מנין לערל שאינו אוכל בתרומה נאמר תושב ושכיר בפסח [שמות י"ב מ"ה] ונאמר תושב ושכיר בתרומה [ויקרא כ"ב י'] מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו, אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו, והוא הדין לשאר קדשים, וזה גם כן לשון סיפרא [תו"כ אמור פ"ד הי"ח, ועי' יבמות שם ע"ב ע"ב] ושם נאמר ר' עקיבא אומר [ויקרא שם ד'] איש איש לרבות הערל. ושם נתבאר ר"ל במסכת יבמות שדבר תורה משוך אוכל בתרומה ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל. הנה נתבאר לך שהערל אסור בתרומה מן התורה והמשוך הוא שאסור מדרבנן, והבן זה. ושם נאמר משוך צריך שימול מדרבנן, ע"כ. כונת אזהרה זו שהערל הוא טמא, כי כבר בארנו שעקר הטומאה הוא מצד החמר אשר זה מורגש בערל ולחסר הכח החמרי באה מצות המילה, עם ההערה שיש בה במילת ערלת הלב. וכבר ידעת שהנביא השוה הערל והטמא באמרו [ישעיה נ"ב א', וצריך לתקן לא יוסיף לבא בך ערל] לא יבא בך ערל וטמא. וזה אמת שהטמא אין ראוי לאכול דבר קדוש לפי שאיננו קדוש, וכן הערל מצד המותר ההוא המגונה. אמנם המשוך כבר היה מהול וסרה ערלתו לכל אחת מן הכונות שבאו במצות כריתת הערלה [מצות עשה י'].
האזהרה קל"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת קל"ד, פ"ו מהל' תרומות ה"ה] הוזהר אפילו תושב כהן ושכירו מלאכול תרומה, והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ב י'] תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש, ואם אכל דינו כדין שאר זרים, ע"כ. כונת אזהרה זו ככונת האזהרה הקודמת, ואפילו תושב כהן ושכיר שהם אוכלי לחם הכהן נאסר להם לכונה שכתבנו.
<h2>דף עא.</h2>
האזהרה קכ"ו לר"ם [סמה"צ ל"ת קכ"ח, קרבן פסח פ"ט ה"ז] הוזה[רנו] מלהאכיל הפסח לישראל שנשתמד והוא אמרו [שמות י"ב מ"ג] כל בן נכר לא יאכל בו. ופרשו התרגום [ת"א שמות שם] כל בר ישראל דאשתמד וגו' ולשון מכילתא [ומכדרשב"י שמות י"ב מ"ג] כל בן נכר זה ישראל משומד שעבד עבודה זרה ע"כ. בארנו כל עניני אזהרות הפסח במצוה נ"ד ממצות עשה. האזהרה קכ"ז הוזהרנו [סהמ"צ לר"מ ל"ת קכ"ו, רמב"ם שם] מלהאכיל הפסח לגר תושב. והוא אמרו [שמות י"ב מ"ה] תושב ושכיר לא יאכל בו. האזהרה קכ"ח הוזהרנו [סהמ"צ ל"ת קכ"ז, רמב"ם שם ה"ח] שלא יאכל ערל מבשר הפסח שנאמר [שמות שם מ"ח] כל ערל לא יאכל בו. והאוכלו והוא ערל לוקה.
<h2>דף עב:</h2>
המצוה פ"ד להקב"ה, צונו לשרוף הנותר [סהמ"צ לר"מ עשין צ"א, רמב"ם פסולי המוקדשים פי"ט]. והוא אמרו ית' [ויקרא ז' י"ז] והנותר מבשר זבח השלמים ביום השלישי באשר ישרף. ובבאור אמר באמרו ית' בכבש הפסח [שמות י"ב י'] לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו. אמרו במכילתא [דרשב"י שמות שם] בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, ובמקומות רבים מפסחים [פ"ד ע"א] ומכות [ד' ע"ב, ט"ז ע"א] וזולתם [סנהדרין ס"ג ע"א, שבועות ג' ע"ב, חולין פ"ב ע"ב, צ"א ע"א, קמ"א ע"ב, תמורה ד' ע"ב] אמרו בבאור דלאו דנותר לאו שנתק לעשה הוא ולזה אין לוקין עליו, ודין הפגול והנותר שוה כמו שאני עתיד לבאר במצות לא תעשה [סהמ"צ לר"מ ל"ת קל"ב] אחר שבאה הפגול בלשון הנותר ע"כ. ענין אסור הנותר ידוע, מפני שהוא דבר נפסד אין ראוי לאכילת הכהנים, וגם למעלת הקדשים שלא יזלזל בהם ויאבדם ביד כמו שעושין מהדברים הנבאשים. ועוד שאין ראוי לקדשי שמים להניחם שיפסדו, ובאה בו מצות השריפה ככונות שריפת קדשים טמאים. [מצוה פ"ג].
<h2>דף עג.</h2>
המצוה קכ"ז. לשון הר"ם [סהמ"צ עשין קל"א] צוינו להתודות לפניו יתברך יתעלה [ב]הוצאת חקי המעשרות והתרומות, ויסתלק מהם בדבור גם כן כמו שנסתלק מהחזיק בהם במעשה, וזהו אשר יקרא ודוי מעשר, והצווי בזה הוא אמרו יתעלה [דברים כ"ו י"ג] בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ע"כ. ובאה מצוה זו לחלק מצות התרומות והמעשרות כדי שיעשה בדקדוק, וזה אמרם [מע"ש פ"ה מ"א] לא עברתי ממצותיך שלא הפרשתי ממין על שאינו מינו לא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש, ולא שכחתי שלא שכחתי מלברכו ולהזכיר שמו עליו. וזה לחזק אמונת ההשגחה, כאמרו [דברים כ"ו ט"ו] השקיפה ממעון קדשך וברך וגו'. וכבר ידעת אמרם [שבת קי"ט ע"א, תענית ט' ע"א] עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר. ואעפ"י שכתוב [דברים ו' ט"ז] לא תנסו את ה' אלקיכם, זה מותר, כאמרו [מלאכי ג' י'] ובחנוני נא בזאת וגו', ואמר בזאת כי זה מותר בענין המעשרות, מפני שאדם מצד טבעו יקשה בעיניו בתתו מהונו, לכן הבטיחהו ה' שבגלל הדבר הזה יברכנו ויבחן זה. וגם לחזק אמונת ההשגחה שהיא יסוד אמונתנו כמו שבארנו פעמים רבות.
<h2>דף עג:</h2>
המצוה צ' דין טומאת שמונה שרצים [סהמ"צ לר"מ עשין צ"ז, ויקרא י"א כ"ט, רמב"ם שאר אבות הטומאות הלכה א'] כבר בארנו [מצוה פ"ט] הכונה בטומאת השרצים היותם נמאסים לזוהמתן ועפושן. ואפשר שלזאת הכונה אמרו רבותינו [שבת פ"ב ע"ב] עבודה זרה מטמאה כשרץ. וכבר ידעת שהם קראו [ע"ז ל"ב ע"ב] תקרובת ע"ז זבחי מתים. וכן ידעת שגזרו טומאה על ארץ העמים [שבת י"ד ע"ב] להיות שוכניה טמאים מצד אכלם הדברים הטמאים כמו שאומר [ישעיה ס"ו י"ז] אוכלי בשר החזיר השקץ וגו'.
האזהרה קל"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת קל"ו, פ"ז מהל' תרומות ה"א] הוזהר כהן טמא מלאכול בתרומה, והוא אמרו [ויקרא כ"ב ד'] איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר. ובגמרא מכות [י"ד ע"ב] אזהרה לתרומה מנין מאיש איש איזהו דבר השוה בזרעו של אהרן הוי אומר [זה] תרומה, ירצה לומר בזרעו של אהרון שיאכלוהו כלן זכרים ונקבות. וכבר נכפלה האזהרה גם כן בזה הענין באמרו [ויקרא שם ט'] ושמרו את משמרתי. והעובר על אזהרה זו חייב מיתה בידי שמים. [חסר כאן ויש להוסיף, ובפ"ט מסנהדרין (פ"ג ע"א) מנו מחויבין מיתה בידי שמים]. ובכללן כהן טמא שאכל תרומה [צ"ל טהורה]. ושמו ראיתם אמרו ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא, ע"כ. כונת אזהרה זו מפני שהתרומה היא קדש לא תאכל כי אם לטהור, כי טהרת הנפש תלויה בטהרת הגוף, והטומאה היא מצד החמר כמו שבארנו.
<h2>דף עה.</h2>
האזהרה שס"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת שס"א, איסו"ב פט"ז ה"י] הוזהרנו מלהפסיד כלי תשמיש מזכרים מאיזה מין שיהיה מבעלי חיים ושוה בזה אדם וזולתו, והוא אמרו [ויקרא כ"ב כ"ד] ומעוך וכתות ונתוק וכרות ובארצכם לא תעשו. ובא הפירוש גם כן [תו"כ אמור פ"ז הי"א] ובכם לא תעשו, והעובר על לאו זה לוקה, ר"ל המסרס איש מאיזה מין שיהיה. ובפרק שמנה שרצים [שבת ק"י ע"ב] אמרו מניין לסרוס באדם שהוא אסור, שנאמר ובארצכם לא תעשו בכם לא תעשו. ואפילו מסרס אחר מסרס חייב דא"ר חייא הכל מודים ב[מ]חמץ אחר מחמץ שחייב. שנאמר לא תאפה חמץ [ויקרא ו' י'] לא תעשה חמץ [שם ב' י"א], במסרס אחר מסרס שחייב שנאמר ומעוך וכתות אם על כרות חייב על נתוק לא כ"ש אלא להביא נותק אחר כורת שחייב, ע"כ. וכונת אזהרה זו שלא לבטל כונת ה' בבריאה. אמנם לפי קבלה זו מה שבאה הקבלה שאין הסרוס אסור בנקבות לא יתברר לי, ואולי הכונה בו כי זה ימצא על מעט כי אין הסרוס נכון להעשות בנקבות כמו בזכרים, גם אפשר שהכונה במין האדם לפי שהוא נצטוה במצוה זו ולא הנקבה, והוזהרנו שלא להפסיד מה שאפשר שיביאהו לידי בטול מצוה זו. גם כי האדם בעל שכל מן הנקבה ולפעמים יביאהו זה להפסיד כלי המשגל. והאזהרה שבאה בזכרים בשאר מיני ב"ח, היא שהסריסים במיני הבהמות והעופות הנאכלין הן היותר חשובים, ומפני זה הוזהרנו שלא להפסיד כלי הזרע לכונה שכתבנו. אמנם הנקבות לא ישובח מזונם כל כך מפני הסרוס, והבהמות הטמאות ג"כ יסרסו מהן הזכרים ברוב, לפי שהן ראויין יותר למלאכה.
<h2>דף עו.</h2>
האזהרה נ"ב הוזהרנו [לשון סהמ"צ ל"ת נ"ב, רמב"ם פי"ב מאיסו"ב ה"א וה"ב] מלהתחתן בכופרים והוא אמרו ית' [דברים ז' ג'] לא תתחתן בם, ובאר ההתחתנות מהו ואמר [שם] בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבתך. ובבאור אמרו בעבודה זרה [ל"ו ע"ב] דרך חתנות אסרה תורה. והעובר על זאת האזהרה יש בענש הפרש, וזה שהבועל את הגויה כשיבעלנה בפרהסיא כל מי שיהרגהו והוא מתעסק בעברה כבר הביא עליו הענש. כמו שעשה פנחס בזמרי [במדבר כ"ה ח'] אמר [סנהדרין פ"א ע"ב] הבועל ארמית קנאין פוגעים בו. אך לפי התנאים שאמרו והוא שיבעול בפרהסיא, ובשעת מעשה וכמעשה שהיה. ואם לא נודע או שפרש ולא פגעו בו קנאים מהו מחויב כרת. אבל לא נתבאר זה הכרת בתורה. אמרו לא פגעו בו קנאים מה הוא ונתבאר שהוא בכרת מאמרו [מלאכי ב' י"א—י"ב] חלל יהודה את קדש ה' וגו' יכרת לאיש אשר יעשנה וגו' אמרו מכלל שהוא בכרת. וכשיתאמת על איש שבא על גויה בהתראה ועדים יתחייב מלקות מדאורייתא ודע זה, ע"כ. לפי פסק ההלכה לא אסרה תורה אלא דרך חתנות [ע"ז ל"ו ע"ב, רמב"ם ה"ב]. והכונה בו שעם החתון נרבה החבורה והתקרב האהבה וילמד ממעשיו, וזה מבואר בפסוק באמרו [דברים ז' ד'] כי יסיר את בנך מאחרי. ומדברי סופרים הבא על הגויה לשם זנות מכין אותו מכת מרדות [ברכות נ"ה ע"א] שמא יבא להתחתן עמהם, או להתקרב עמהם באהבה וגם הוא משחית זרעו. ומה שכתב הר"ם הבא על הגויה לשם זנות מלקות מן התורה אלא בכהן, וכן כתב הר"ם אמנם הבועל דרך זנות בפרהסיא הלכה למשה מסיני שקנאין פוגעין בו כמו שמצאנו במעשה פנחס וזמרי [שם ה"ג]. והכונה בזה מפני שיש בזה מן הגנות והעזות ושירגיל אחרים לידי זמה לפיכך פוגע בו הקנאי בשעת מעשה ואינו נהרג עליו אבל אם פרש והרגו נהרג עליו אעפ"י שמותר לקנאי לפגוע בו ולהמיתו והוא זריז ומשובח על זה, הבא ליטול רשות מבית דין אין מורין לו להרוג אותו אחר שלא נתבארה מיתה בתורה בזה. ואם נשמט הבועל להציל נפשו והרג הקנאי אינו נהרג עליו [שם ה"ה ע"פ סנהדרין פ"ב ע"א]. ואעפ"י שלא נאסר אלא בדרך חתון ענשו מפורש על ידי הנביאים שהוא בכרת כמו שבאר הר"ם. ולכונה שכתבנו אמרו [שם] שהבועל גויה כאלו נתחתן בעבודה זרה שנאמר [מלאכי ב' י"א] ובעל בת אל נכר. ונקרא מחלל קדש ה', לפי שהוא מחלל זרעו שהוא קדש לה'. כתב הר"ם [שם ה"ז וה"ח] זה אל יהי קל בעיניך אף על פי שאין בו מיתת בית דין יש בו הפסד שאין בכל העריות כמוהו שהבן מן הערוה בנו לכל דבר ובכלל ישראל יחשב אעפ"י שהוא ממזר, אבל הבן מן הגויה אינו בנו שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי, מסיר אותו מלהיות אחרי. ודבר זה גורם להדבק בגוים שהבדילנו מהם ולשוב מאחרי ה' ולמעול בו, ע"כ. ולגדור זאת האזהרה אסרו חכמים הרבה דברים, והוא שגזרו [שבת י"ז ע"ב, ע"ז ל"ה ע"ב] על פתן ועל יינן אפילו במקום שאין לחוש על יין נסך או לשתות במסבות שלהם שרוב המסובין גוים ואף על פי שישראל שותה מכליו. ובאה ההרחקה הגמורה בפת ויין מפני שהם עקר חיי האדם יקבצו חברה גדולה בין בני אדם. ומפני זה אסרו פתן של בעל הבית ואפילו במקום הדחק אמנם של פלטר לא אסרו במקום הדחק כשאין שם פלטר ישראל [ע"ז שם, רמב"ם פי"ז ממאכלות אסורות הי"ב], וכן אסרו בשוליהן בדבר העולה על שלחן מלכים ואינו נאכל כמו שהוא חי [ע"ז ל"ח ע"א] לכונה שכתבנו.
<h2>דף עו:</h2>
האזהרה נ"ג [סהמ"צ לר"מ ל"ת נ"ג, רמב"ם איסו"ב פי"ב הי"ח] לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא בקהל ה' עד עולם על דבר אשר לא קדמו אתכם וגו' ואשר שכר וגו' [דברים כ"ג ד'—ה']. באה הקבלה האמתית [יבמות ע"ו ע"ב] שאזהרה זו היא שאסור להתחתן עמהם אף על פי שנתגיירו והכונה מבוארת בפסוק. ובאה הקבלה שלא נאסרו אלא הזכרים והנקבות מותרות [יבמות ורמב"ם שם] והכונה בזה כי נאסר החתון בהם מפני רוע טבעם כמו שאמר הכתוב על דבר אשר לא קדמו אתכם וגו' ואשר שכר וגו'. ואמרו בספרי [דברים פיס' רנ"ב] מצרים טבעו את ישראל במים ואדומיים קדמו את ישראל בחרב ולא אסרה הכתוב אסור עולם אלא עד שלשה דורות, עמונים ומואבים מפני שנטלו עצה להחטיא את ישראל, אסרן הכתוב אסור עולם. ללמדך שהמחטיא אדם קשה מן ההורגו, שההורגו אין מוציאו אלא מהעולם הזה והמחטיאו מוציאו מהעולם הזה והבא. ומפני שזה היה פעל האנשים לא נאסרו הנקבות. ועוד כי האיש לעולם כופה ומכריח, ומצרי ואדומי שהן מותרין כלן לאחר שלשה דורות לא התיר הכתוב הנקבות מיד כמו שעשה בעמוני ומואבי.
האזהרה נ"ד [סהמ"צ לר"מ ל"ת נ"ד, רמב"ם איסו"ב פי"ב הי"ח] לא תתעב אדומי כי אחיך הוא [דברים כ"ג ח']. האזהרה נ"ה [סהמ"צ לר"מ ל"ת נ"ה רמב"ם שם] לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו בנים וגו' דור שלישי יבא וגו' [דברים כ"ג ח'—ט']. באה הקבלה האמתית [יבמות שם] ששתי אזהרות אלו שהוזהרנו שלא להרחיק זרע אדומי וזרע מצרי אחר שנתגיירו מלהתחתן עמהם בדור שלישי כמו שמבואר בכתוב. ובאר הטעם באדומי כי אחיך הוא, הכונה בו שהוא קרוב לטבעך ודי הרחקה בו עד שלשה דורות שישתקע מגיותו. ובמצרי באר כי גר היית בארצו ויודע טבעך ואתה יודע טבעו. ולשון ספרי [פי' רנ"ב] לא תתעב אדומי מפני מה כי אחיך הוא וגדולה האחוה. לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו אמר ר' אלעזר בן עזריה לא נתכונו אלא לצרך עצמן וקבע להם המקום שכר, והרי הדברים ק"ו ומה אם מי שלא נתכון לזכות מעלה עליו הכתוב כאלו זכה, המתכוין על אחת כמה וכמה. ומה שבאה הקבלה האמתית. בבאור לא תתעב להזהיר שלא להרחיק החתון מדור שלישי כשנתגיירו, כי מאחר שאמר יבא להם בקהל ה' למדנו שנתגיירו ולא נוכל לבאר לא תתעב כפשטו, כי אחר שנתגיירו הרי אנו מצווים לאהוב אותם, מאמרו ואהבתם את הגר [דברים י' י"ט] לפיכך בארו רבותינו לא תתעב על הרחקת החתון.
האזהרה נ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת נ"ו, הל' מלכים פ"ו ה"ו] הוזהרנו מלהשלים עם עמון ומואב לעולם. וזה שה' צונו כשנצור על העיירות שנקרא לאנשים קודם המלחמה בשלום ונבקש מהם שישלימו עמנו, ואם ימסרו הארץ לנו תאסר לנו מלחמתם והריגתם כמו שבארנו במצוה ק"צ ממצות עשה, חוץ מעמון ומואב שלא ננהג עמהם זה המנהג, אבל הזהירנו ה' שלא לקרא להם לשלם ושלא לבקש מהם השלמה. והוא אמרו ית' [דברים כ"ג ז'] לא תדרוש שלומם וטובתם. ולשון ספרי [דברים פיס' רנ"א] מכלל שנאמר כי תקרב אל העיר וגו' וקראת אליה לשלום יכול אף כאן כן ת"ל וטובתם כל ימיך לעולם [דברים שם] שאין קוראין לשלום ואין משלימין עמהם אלא אם כן קבלו עליהם שבע מצות. וענין קריאת השלום הוא כדי למשוך העם לתורת ה' ועמון ומואב לטבעם הרע הוזהרנו שלא לקרא להם לשלום. ואף על פי כן אם השלימו מעצמם מקבלים אותם.
<h2>דף עח.</h2>
המצוה ק' להקב"ה צונו שנטבול במי מקוה ואחר נטהר מאיזה מין ממיני הטומאה שנטמאו בה [לשון הר"מ עשין ק"ט, רמב"ם הל' מקואות] והוא אמרו ית' [ויקרא ט"ז כ"ו] ורחץ את כל בשרו במים ואחר יבא אל המחנה, ובאה הקבלה [ערובין ד' ע"ב, ותו"כ ויקרא שם] מים שכל בשרו עולה בהם, והוא שיעור מקוה, אלא א"כ יהיו המים נובעים כי אז אין להם שיעור [מקואות פ"א מ"ז מ"ח], כמו שנתבאר בתלמוד זאת המצוה. ומתנאיה שהזב בלבד יהיו המים אשר יטהר בהם נובעים [מקואות פ"א מ"ח] כמו שבא בו הכתוב [ויקרא ט"ו י"ז] במים חיים, ואין הכונה באמרו שהטבילה מצות עשה שיתחייב על כל פנים כמו שיתחייב כל מי שנתעטף בטלית שיעשה ציצית או כל מי שיש לו בית שיעשה מעקה, אמנם ארצה בזה דין טבילה, והיותנו מצווין שמי שירצה ליטהר מטומאתו לא תגיע לו כי אם בטבילה במים ואז יטהר. ולשון ספרא [תורת כהנים אחרי מות פרשה ט' חלק ג'] ורחץ במים יכול גזרת מלך ת"ל ואחר יבא אל המחנה מפני הטומאה. רומז אל זה העקר שבארתי לך שזה דין בלבד מי שירצה להטהר יעשה כך, וזה הדין הוא המצוה, אמנם שנחייבהו טבילה על כל פנים לא, אבל מי שירצה לישאר בטומאתו ולא יכנס למחנה שכינה ימים רבים הרשות בידו. וכבר אמר הכתוב [ויקרא כ"ב ז'] שכל מי שנטמא ויטבול שהוא טהור אבל לא תושלם טהרתו עד שיעריב שמשו. וכזה בא ג"כ בפירוש המקובל שהוא צריך שיטבול וגופו מגולה נוגע בשטח המים ואמרו [ערובין ד' ע"ב] כל בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים. הנה נתבאר לך שזאת המצוה והיא מצות טבילה כוללת כל משפטי הטבילה ודיני החציצה ודיני טבול יום ע"כ. וכתב הר"ם בסוף ספר טהרה [רמב"ם פי"א מהל' מקואות הי"ב] דבר ברור וגלוי שהטמאות והטהרות גזרת הכתוב הן ואינם מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן, והרי הן מכלל החקים, וכן הטבילות וכן הטמאות מכלל החקים, הם שאין הטמאה [טיט או] צואה שתעבור במים, אלא גזרת הכתוב הוא, והדבר תלוי בכונת הלב, לפיכך אמרו חכמים [חגיגה י"ט ע"א] טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל, ואעפ"י כן רמז יש בדבר [כשם] שהמכוין לבו לטהר [חסר מה"ד, כיון שטבל טהור ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכון לבו לטהר] נפשו מטומאת הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן הדעות והביא [נפשו] במי הדעת [טהור] הרי הוא אומר [יחזקאל ל"ו כ"ה] וזרקתי עליכם מים וגו' וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם ע"כ. וזה שכתב הר"ם שזה איננה מצוה שיתחייב עליה, נמשך לטעם שכתב הר"ם בענין הטמאות פ' מ"ה משלישי [מו"נ ח"ג (פמ"ה) [פמ"ז] שהכונה היתה לשמירה שלא להכנס למקדש תמיד. אמנם קצת מן החכמים [דעת השאילתות שאלתא צ"ו, בה"ג הל' נדה סי' מ"א הלכות ראו סי' ט"ו, ר"ח בתוס' יומא ח' ע"א ד"ה דכו"ע ועוד] אמרו שהטבילה מצוה מחוייבת. ואמ' [יומא ח' ע"א] טבילה בזמנה מצוה. ולפי דעתם יהיה ענין הטמאות להערה כמו שכתבנו, וכן ענין הטבילה. וממה שכתב הר"ם בסוף טהרה נראה שהטבילה להערה. וכבר ידעת מאמרם [שהש"ר פ"א י"ט] למה נמשלו דברי תורה למים מה מים מעלים את האדם מטומאה לטהרה אף דברי תורה כן. ושעור ארבעים סאה זה השעור הלכה למשה מסיני שצריך לגוף האדם [ערובין ד' ע"ב]. אמנם שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין המים בזה יש הערה שיטהר עצמו בלתי חציצה ובלתי דבר מונע, ואמנם מה שבאה הקבלה שאין טובלין במים שאובים להערה שהטהרה היא מה' וזה ידוע. ומה שבאה הלכה למשה מסיני ששלשת לוגין פוסלין המקוה לא נתברר לנו דבר שתנוח בו דעתנו, ומה שהצריכה תורה מים חיים לזב יותר משאר הטמאות, אפשר שהזיבה באדם מורה על שפע החמר וטמאה גדולה, וצריך הערה רבה.
<h2>דף עח:</h2>
האזהרה שנ"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"ד, איסו"ב פט"ו ה"א] הוזהר הממזר שלא יבא על בת ישראל והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ג ג'] לא יבא ממזר בקהל ה', ע"כ. כונת אזהרה זו להוסיף בקדושה ובטהרה, שלא ימצא בינינו קהל עם או משפחה אחת מזרע נזרע באסור, לפי שבטבע הממזרים להיותם עזי נפש ופרוצים כמאמרם ז"ל [אבות פ"ה מ"כ] עז פנים לגיהנם וי"א ממזר בן הנדה, כי יתדמו אל שרשם שנולדו בעברה ובפרוץ גדר העריות. עם הכונה בו מה שבאר הר"ם [יבמות מ"ט ע"א, רמב"ם איסו"ב פט"ו ה"א] להודיע הנואף והנואפת שאם יעשו זה יפסידו בזרעם הפסד שאין לו תקנה, ולפחיתות בני הזנונים גם כן תמיד בכל לשון ובכל אמה באר זרע ישראל מהתערב בהם ממזרים. ומה שבאה הקבלה האמתית [שם] לפי פסק ההלכה שאין ממזר אלא מחייבי כרתות, הן אותן שאין קדושין תופסין בהן וגנותן לכל מפורסם. אמנם הנדה אעפ"י שהיא עברה גדולה אין גנותה כגנות העריות, ואין הולד ממזר.
<h2>דף פג:</h2>
האזהרה ש"ן לר"ם [סהמ"צ ל"ת ש"נ] הוזהרנו מלבעול הזכרים, הוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ח כ"ב] ואת זכר לא תשכב משכבי אשה. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בעצמו, ואמר [דברים כ"ג י"ח] לא יהיה קדש מבני ישראל, וזהו הדרך האמתי שזה הלאו נכפל לחזוק, לא שהוא אזהרה לנשכב. ושם נאמר לא תשכב נלמוד אזהרה לשוכב ולנשכב. ובגמרת סנהדרין [נ"ד ע"ב] התבאר שר' ישמעאל הוא שישים לא יהיה קדש אזהרה לנשכב. ולפיכך הבא על הזכור והמביא הזכור בהעלם אחד חייב שתים על דעת ר' ישמעאל, ורבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה קרי ביה לא תשכב, ולפיכך הבא על הזכור והביא הזכור עליו בהעלם אחד אצלו אינו חייב אלא אחת, ואמר טעם זה לא תשכב ולא תשכב חדא היא. ואמנם בא לפי דעתו לא יהיה קדש לחזוק כמו שאמר לא תנאף, והוא אזהרה לאשת איש כמו שבארנו [האזהרה שמ"ז] ואח"כ אמר ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך, וכגון זה הרבה כמו שבארנו בשרש התשיעי. והעובר על לאו זה חייב סקילה ואם לא יסקל הרי הוא בכרת אם היה מזיד, ואם שוגג יקריב חטאת קבועה.
<h2>דף פד:</h2>
האזהרה קנ"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת קנ"ט, איסו"ב פי"ז] הוזהר הכהן מלישא חללה. והוא אמרו [ויקרא כ"א ז'] אשה זונה וחללה. ואם בעל חייב מלקות, ע"כ. חללה היא הנולדת מאסורי כהונה, או אחת מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה לכהן [קדושין ע"ז ע"א] וכונת אזהרה זו בצד מה ככונה הקודמת.
<h2>דף פו.</h2>
האזהרה קנ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת קנ"ג, מאכלות אסורות פ"י הי"ט] הוזהרנו מלאכול הטבל. והוא הדבר שלא הוציאו ממנו תרומות ומעשרות. והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ב ט"ו] ולא תחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'. והעובר על זה ר"ל אוכל טבל, חייב מיתה בידי שמים. (וההעהרה) [וההערה] על זה מאמרו הנה לא יחללו. ואמר בתרומות [במדבר י"ח ל"ב] ואת קדשי בני ישראל לא יחללו ולא ימותו. ויליף חלול חלול מתרומה שהיא עון מיתה כמו שבארנו. ולשון גמרת סנהדרין [פ"ג ע"א] מנין לאוכל טבל שהוא במיתה שנאמר ולא יחללו את וגו' את אשר ירימו לה' בעתידין לתרום הכתוב מדבר [חסר ויליף חלול חלול מתרומה רוצה באמרו בעתידים לתרום]. כאלו אמר לא יחללו קדשים שהם עתידים להרים אותם לה'. והוא אמרו "אשר ירימו" לעתיד. ואחר זה הפסוק אמר [שם שם ט"ז] והשיאו אותם עון אשמה באכלים את קדשיהם. ובגמ' מכות [ט"ז ע"ב] אמר [יכול] לא יהיו חייבים אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עקר, נטלה ממנו תרומה גדולה ולא נטלה ממנו תרומת מעשר, מעשר ראשון [ולא] (ו)מעשר שני ואפילו מעשר עני מנין, ת"ל [דברים י"ב י"ז] לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר [שם כ"ו י"ב] ואכלו בשעריך ושבעו, מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני. ואמר רחמנא לא תוכל לאכול בשעריך שזה כלו למלקות. אמנם עון מיתה אינו כי אם בתרומה גדולה ותרומת מעשר, שהאוכל מעשר ראשון קודם שיוציא ממנו תרומת מעשר חייב מיתה. והוא אמרו ית' ללוים כשצוה להוציא מעשר מן המעשר, ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו, שזאת אזהרה מלאכול מעשר ראשון בטבלו, ולזה חייבין עליו מיתה כמו שנתבאר במסכת דמאי. והפירוש עולה בידנו מכל זה הוא שהאוכל טבל קודם שיוציאו ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר חייב מיתה. ואזהרותיה מאמרו ולא תחללו את קדשי בני ישראל כמו שבארנו במצוה הזאת. ומי שיאכל הטבל אחרי יציאת התרומה קודם לכל המעשרות חייב מלקות, ואזהרתיה מהכא לא תוכל לאכול בשעריך. ושמור זה שלא תטעה בו, ע"כ. כונת אזהרה זו שאלו היה יכול לאכול ממנו קודם ההפרשה אולי ישכח הדבר, לפיכך באה בו אזהרה שלא יאכל ממנו עד שיפריש מה שמחוייב ממנו להפריש. ובא ענש מיתה באוכל טבל קודם הפרשת תרומה גדולה או קודם הפרשת תרומת מעשר לשתי סבות, האחת שלחם הכהנים הוא לחם קדש ואם יאכל ממנו קודם ההפרשה, כאלו אוכל מן התרומה אחר ההפרשה, והשנית, כדי שלא יזלזל בדבר וימהרו להפריש ממנה מה שראוי להפריש, אך מעשר ראשון ומעשר שני לא בא בהן עונש מיתה כי מעשר ראשון היה ידוע להם שהיה לפי חלקם המגיעם בארץ לפיכך לא יערבנו. ומעשר שני היה אכול לבעלים, אמנם התרומה היא להיות טרף לכהנים משרתי ה'.
<h2>דף צ:</h2>
המצוה ק"ט. נצטוינו לשמוע אל דברי הנביא אמת [סהמ"צ לר"מ עשין קע"ב] שנאמר [דברים י"ח ט"ו—ט"ז] נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך אליו תשמעון ככל אשר שאלת מעם ה' אלקיך בחורב [חסר, ביום הקהל] לאמר לא אוסף לשמוע את קול ה' אלקי ואת האש הגדולה הזאת לא אראה עוד ולא אמות. ענין הנבואה ומעלותיה כתב הר"ם בהרחבה בהקדמותיו לפי' המשנה ובספר מדע פ' שביעי ועשירי מהלכות יסודי התורה ובפ' ל"א ול"ב וקצת פרקים אחרים משני. וכבר כתבנו פעמים שאין כונתנו לכתוב מלשון הר"ם בהרחבה בהקדמתו רק מה שיצטרך לנו לבאור פסוק או מאמר מדברי רבותינו, או להערה על כונת המצות, ובענינים אחרים די לנו כשנרמוז המקומות אשר ימצא בהם הדבר ההוא בספריו. וענין מצוה זו היא המשלמת מעלת התורה כי ענין הנביא היה ללמד דעת את העם בעניני התורות והמצות, ולהוכיחם על רוע מעשיהם והנהגותיהם ולהגיד להם העתידות והפורעניות המתעתדות לבא בסבת מעשיהם הרעים למען ישובו, ולכן באה מצוה זו אחר אמרו [דברים שם י"ד] כי הגוים האלה וגו' אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו וגו'. שהנביא הוא שיגיד להם דבר אמת על העתידות, לא במה שהמעוננים והקוסמים מודיעים לאומות שהם מכזבים. וכבר באר זה הר"ם [רמב"ם פ"י מיסוה"ת ה"ג]. ולהיות ענין הנבואה צורך גדול לשלמות האדם לקיים התורה והמצות כמו שבארנו בא עונש גדול בזאת המצוה, והוא מיתה בידי שמים [סנהדרין פ"ט ע"א]. כאמרו [דברים שם י"ט] והיה האיש אשר לא ישמע את [צ"ל אל] דברי אנכי אדרוש מעמו... ולהיות דברי הנביא בדבר ה'... רחבעם ההאמנה בנביא כהאמנה בה' ית', והוא אמרו [דהי"ב כ' ב' ושם יהושפט ולא רחבעם, ע"ש] האמינו בה' ותאמינו האמינו בנביאיו ותצליחו. אמנם אמרו בזה הפסוק ר"ל בפסוק נביא מקרבך ככל אשר שאלת וגו' לא אוסיף לשמוע את קול ה' אלקי, הורה שהשלם בשלמות התורה אשר כח בו לשמוע קול ה' ולא יירא מן האש הגדולה לא היה צריך לנביא. ואמר בספרי [דברים פיס' קע"ו] הטיבו אשר דברו כונו לדעת המקום נביא אקים להם, בשכר יראה שנתירא זכו שיעמדו מהם [שם להם] נביאים, זה הענין מבואר בעצמו. ומה שאמרנו כי אשר בכחו לשמוע את קול ה' מתוך האש לא יצטרך לנביא, מפני שבשמיעת קול ה' היו כלם נביאים, כמו שנאמר בהגדה [מכילתא יתרו פרשה ט', ועי' מו"נ ח"ב פל"ב ל"ג] והקול ההוא שהיה במעמד הר סיני נאמינהו על דרך מופת בקול נברא. אמנם אמרם [ברכות ו' ע"ב] שהתורה נתנה בחמש קולות, רמז לחמשה חומשים והם הכוללים לכל מה שיצטרך אל האדם להשגת הנבואה. וכן באר הר"ם [מו"נ ח"ב פל"ו] ששלשה ענינים צריכים בענין הנבואה. וכן נראה מבואר מדברי רבותינו באמרם [נדרים ל"ח ע"א] אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר. והשלשה אשר באר הר"ם הם שלמות כח המדמה ביצירה, ושלמות המדות בבטול המחשבה בכל התענוגים הגופניים, והסיר התשוקה ושלמות הכח הדברי בלמוד. והמתבונן בענין תורתנו ומצותיה ושלמותם ישיג בהן הערה, והכונה לענין אלו ג' שלמיות ואעפ"י ששלמות כח המדמה הוא מעת היצירה כמו שבאר הר"ם. כבר באו מצות ואזהרת בתורה להעמיד אדם על מזג ישר. אמנם שלמות המדות ושלמות הכח הדברי, זה מבואר שבמצות התורה יקנה אדם שתי שלמיות אלה.
ומה שבארנו לפי כונתנו שאשר בכחו לשמוע קול ה' הוא המוכן לנבואה, ולמדרגתה העירו רבותינו על זה אמרם בילמדנו [תנחומא יתרו י"א] א"ר יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבאות כלם מהר סיני קבלו שנ' [דברים כ"ט י"ד] כי את אשר ישנו פה וגומר ולא הנביאים בלבד אלא אף החכמים שהיו ושעתידין להיות. מכילתא [תנחומא שם ובמכילתא ל"מ, שמ"ר כ"ח ו'] משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאכי [מלאכי א' א'] כבר היה בידו זה ימים רבים, שכל הנביאים עמדו בסיני ושם נמסרו הנבואות להם. אמנם הפסק הנבואה עתה בעונותינו, אפשר שהוא מענש הגלות. וכבר באר הר"ם [מו"נ ח"ב פל"ב] שאנו נאמין שהראוי לנבואה המכין עצמו לה אפשר שלא יתנבא וזה ברצון ה'. וזה אצלי כדמות הנפלאות, עם הכונה בזה שאין הנבואה שורה מתוך עצבות [שבת ל' ע"ב] והעצבון נמשך עתה. וכבר אמרו על יעקב אבינו שנסתלקה ממנו הנבואה [פדר"א פל"ח, תנחומא וישב ב' אדר"נ סוף פ"ל] בסבה שהיה נעצב לבנו. ולפי זאת הכונה יתבאר לך מה שהרחיבו רבותינו באמרם [תנחומא שמות י"ד] שהקב"ה עומד בצרה עם ישראל. ומה שאמרנו שהפסק הנבואה לענשנו ולעונותינו נמשך למאמר חכמינו [סנהדרין י"א ע"א] ראויין היו שתשרה עליהם שכינה כמשה ויהושע אלא שאין דורם ראוי לכך. ולזאת הכונה אצלי אמרם [שבת ל"ג ע"ב] שהצדיקים נתפסים בעון הדור, חלילה לנו שנאמין כי מפני רשעת הרשע נאסף הצדיק [ע"פ ישעיה נ"ז א']. וכבר (מה) [קדם] מאמר בתורתנו הקדושה [בראשית י"ח כ"ג—כ"ה] האף תספה צדיק עם רשע חלילה לך השופט וגו'. אמנם הצדיק נתפס בעון הדור לענשם שלא יוכיחם ולא ילמדו ממעשיו. וכבר באר הר"ם [רמב"ם פ"ו מהל' תשובה ה"ג] שאפשר שיהיה העון גדול עד שיהיה הענש שימנעו ממנו דרכי התשובה. וכן אפשר לבאר הצדיק נתפס בעון הדור לשלמותו. ואחר הערתנו בהפסק הנבואה בגלות, נבאר מאמר רבותינו אמרם [ב"ב י"ב ע"א] משחרב בית המקדש בטלה נבואה מהנביאים ונתנה לחכמים, והקשו על זה המאמר אטו חכם לא נביא הוא, אלא אעפ"י שבטלה מן הנביאים לא נטלה מן החכמים. ואמרם [ב"ב שם] חכם עדיף מנביא. ואמרם [ב"ב שם ע"ב] משחרב בית המקדש נתנה נבואה לשוטים ולתנוקות, אשר הנראה לפי אלה המאמרים שנביא הוא גם אם איננו חכם, ויהיה זה כקצת דעות נאמרו בנבואה. וכבר דחה זה הר"ם [מו"נ ח"ב פל"ב] וכבר ידעת מאמר רבותינו [נדרים ל"ח ע"א] אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, ואעפ"י שרבותינו אמרו [מו"נ בסוף הפתיחה] אין מקשין בהגדה. והכונה בזה כי אפשר שיהיו דעות (דעות) חלוקות, עם כל זה אם נוכל לישב המאמרים שיהיו כלם אמתיים ונוטין לכונה אחת. יורה זה על שלמות מאמרי רבותינו.
ואשר יראה לי כי אמרם אין הנבואה, דברו על גדר הנביא השלם. וכבר בארנו שג' כחות צריכין לשלמות הנבואה. ואפשר ששם נבואה יאמר על כל אחד ואחד מן הכחות, ויורה על זה מאמרם נתנה נבואה לשוטים ולתנוקות כמו שיתבאר. ואמר משחרב בית המקדש נטלה נבואה, כלומר שאחת מכונות הנבואה שהיא ללמד דעת את העם ולהנהיגם, נטלה מן הנביאים שזה לא נודע עתה לישראל בדרך נבואה, רק בדרך חכמת המנהיגים. ועל דרך זה אמרו אטו חכם לא נביא הוא, ר"ל כי אחת מן הכחות המעולות שנבואה היא החכמה, ר"ל שלמות הכח הדברי בלמוד. ואמר אעפ"י שנטלה מן הנביאים לפי הדרך שבארנו, או מן הנביאים בהגדת העתידות, כי שם נבואה המפורסם להמון הוא הגדת העתידות לבד אשר הוא בשלמות הכח המדמה, לא נטלה מן החכמים ר"ל שלמות הכח הדברי. ואמרם חכם עדיף מנביא, כי תאר החכם באשר מתואר לחכם והוא משלמות הכח הדברי בלמוד עדיף מנביא, במה שיעבירו ההמון שם נביא להגדת העתידות בשלמות הכח המדמה וטוב המשער, וזה אמת שהנכבד שבכחות הוא הכח הדברי. ואפשר לבאר חכם עדיף מנביא, שחכמת החכם תדירה מה שאין כן נבואת הנביא. ויש מי שבאר חכם עדיף מנביא ש... מפני שהוא קודם בזמן כי שלמות החכמה צריך שיקדם לשלמות הנבואה. ואמנם נתנה נבואה לשוטים ולתנוקות כמה שיעבירו ההמון שם נבואה בשלמות כח המדמה, וטוב המשער, וזה נתן לשוטים ולתנוקות שאין מחשבה וטרדה להן וחושיהן בטלין, וכח המדמה חזק, וזה מבואר בספרי הטבע. וכבר ידעת אמרם [ברכות נ"ז ע"ב] חלום אחד מששים, וסבת חלומות צודקים היא בנוח החושים ושכר המדמה שלהם חזק ואמרו [בר"ר פי"ז ז'] נובלת נבואה חלום. ואמרו משחרב בית המקדש, לפי שבסבת הטרדות והעצבון בגלות יחלש הכח המדמה. הנה כבר בארנו שלמעלת זאת המצוה ולהיותה צורך גדול באה בזאת המצוה ענש גדול. וכן באה הקבלה האמתית [סנהדרין פ"ט ע"א] שהנביא שכובש נבואתו גם כן במיתה, וזה אמת מבואר, כי הוא כאלו ממית האחרים כשמונע מהן הטובות, וכן הוא במיתה כאשר יעבור על דבר עצמו [סנהדרין שם], וזה אמת מבואר.
אמנם איך נדע שהוא נביא שאנחנו מצווין לשמוע אליו, כבר באר זה הר"מ פ"י מהלכות יסודי התורה. ובכל מה שיאמר לנו הנביא אנחנו מצווין לשמוע ואפילו לעבור על דברי תורה לפי שעה. אמרו רבותינו [שם צ' ע"א] בכל יום יאמר לך נביא עבור על דברי תורה לפי שעה שמע לו חוץ מע"ז, התבונן בתנאים אלו אמרו לפי שעה, לא לעקור מצוה מן התורה לעולם, כי התורה היא נצחית מיוחדת בחכמת ה', וכל אשר יעשה ה' עליו אין להוסיף ממנו אין לגרוע. וכבר נמצא בכמה מאמרים מן ההגדות שיסוד התורה כיסוד העולם שנאמר בשניהם שלא יקבלו התוספת והגרעון, כי כמו שענין מעניני העולם לא ישתנה לעולם, כמו שהעיר אדון החכמים [קהלת א' ט'] אין כל חדש תחת השמש, אלא שה' להראות נפלאותיו ולהשגחתו על יראיו ואוהביו משנה הטבע ומחדש מופתים לפי שעה, לא שיעמוד הענין ההוא לעולם, כמו שנראה מופתים רבים כמופתי מצרים ובדברי הנביאים, כן הנביא המדבר בשם ה' כאשר יצטרך לפי שעה לשנות דבר מן התורה נשמע לו ויהיה זה כדרך המופתים. וענין המופתים הוא להראות השגחתו על יראיו או להדריכם בדעות ואמונות ישרות כמו שנראה במופתיו מתן תורה. ובדרך זה אמרו לפי שעה, שאליהו בהר הכרמל צוה להקריב בחוץ בדבר ה' כדי להכחיש נביאי הבעל. ואמרם חוץ מע"ז אפילו לפי שעה, כי כמו שלא נצייר בנפשינו שימצא בדרך מופת שישנה עצמו ואפילו לפי שעה חלילה לנו מעול, כן לא נאמין בנביא שיאמר לנו לך עבוד ע"ז אפי' לפי שעה. ועתה בעונותינו שאין לנו לא נביא ולא כהן מורה צדק מצוה לנו לשמוע דברי חכמים [יבמות כ' ע"א], ואמרו [ברכות ד' ע"ב] כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, וזה דבר מבואר שלא נשלמה בריאת האדם בצלם, אלא באשר ישמע לנביאים ולחכמים יורוהו דרך עץ החיים. ואמרו רבותינו [גיטין ס' ע"ב] כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית [שמות ל"ד כ"ז] לא כרת הקב"ה לישראל ברית אלא בתורה שבעל פה. וכן אמרו [ע"ז ל"ה ע"א] כי טובים דודיך מיין [שהש"ר א' ב'] ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה, וזה מבואר ששלמות התורה ומעלתה יתבאר עם תורה שבעל פה ודברי דודים.
<h2>דף צב:</h2>
האזהרה שנ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"ז, פ"ב מהל' יבום הי"ח] הוזהר כל בני אדם מלבעול היבמה והיא תחת זיקת יבמה, והוא אומרו יתעלה [דברים כ"ה ה'] לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, ע"כ. כונת אזהרה זו לפי שמצד הזיקה קרובה לאשת איש.
<h2>דף צד.</h2>
האזהרה שמ"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת שמ"ה] הוזהרנו מלגלות ערות אחות אשתו בחיי אשתו, והוא אמרו [ויקרא י"ח י"ח] ואשה אל אחותה לא תקח. וכל העובר על לאו זה במזיד חייב כרת ובשוגג יקריב חטאת קבועה.
<h2>דף צז.</h2>
האזהרה של"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת של"ו] הוזהרנו מלגלות ערות הבת עצמה. וזה לא התבאר בפירוש בתורה, לא בא לנו ערות בתך לא תגלה. ואמנם שתקה ממנה לבאור הדבר מהגלותו, כי הוא אסר בת הבן ובת הבת וכל שכן הבת. ובגמ' יבמות [ג' ע"א וש"נ] אמרו בתו עקר אסורא מדרשא אתיא דאמר רבה א"ר יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה, כלומר שהוא אמר בבת בנך או בת בתך ערותך הנה [ויקרא י"ח י"ז] ואמר באסור אשה ובתה ובת בתה שארה הנה זמה היא, כמו שבאסור אשה ובת בתה נאסרה בתו גם כן באיסור בת בנו ובת בתו נאסרה בתו גם כן. ואמר בענש אשר יקח אשה וכו' זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן [שם כ"ד י"ד], וכמו כן אשה ובת בנה בשרפה [בעבור] שבא בזה זמה, וגמרינן להו בג"ש (ו)הנה הנה דגבי בת בנו ובת בתו כתוב הנה כמו שבא באשה ובתה. ולשון גמרא כריתות [ה' ע"א] אל תהי ג"ש קלה בעיניך שהרי בתו אחד מגופי תורה ולא למדה הכתוב אלא מג"ש אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה. והבן אמרם לא למדם הכתוב, ולא אמר ולא למדנוה, כי אלה הדברים כלם הם קבלה מנביא ה' ע"ה, והם פירוש מקובל כמו שבארנו בפתיחת חבורנו הגדול בפירוש המשנה. ואמנם שכח הכתוב מלזכרה להיות אפשר להתלמד בגזרה שוה, וזהו ענין אמרם לא למדה הכתוב אלא לג"ש, והספיק אמרם גוף תורה. הנה התבאר מכל מה שקדם הנה שהבא על בתו או בת בתו בו בת בנו הוא בשריפה. ואם לא נודע או לא נחקרה העדות הוא נכרת אם היה מזיד, ואם היה שוגג באחת מהם יקריב חטאת קבועה.
האזהרה של"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת של"ז] הוזהרנו מלגלות ערות אשה ובתה, והוא אמרו [ויקרא י"ח י"ז] ערות אשה ובתה לא תגלה. והעובר על לאו זה והוא שתהיה אחת מהן אשתו ויבעול האחרת חייב שריפה אם נחקרה העדות, והוא בכרת גם כן אם היה מזיד, ובשוגג חטאת קבועה.
האזהרה של"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת של"ח] הוזהרנו מלגלות ערות אשה ובת בנה שנאמר [ויקרא י"ח י"ז] את בת בנה. וזו גם כן בשריפה ובכרת במזיד או חטאת קבועה אם היה שוגג.
האזהרה של"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת של"ט] הוזהרנו מלגלות ערות אשה ובת בתה. והוא אמרו [ויקרא י"ח י"ז] ואת בת בתה לא תקח, וזו גם כן בשריפה וכרת במזיד ובשוגג יקריב חטאת קבועה.
האזהרה שמ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת שמ"ב] הוזהרנו מלגלות ערות אשת אחי האב, והוא אמרו [ויקרא י"ח י"ד] (ו)אל אשתו לא תקרב דודתך היא, והעובר על לאו זה במזיד חייב כרת ובשוגג חטאת קבועה.
<h2>דף קא.</h2>
המצוה רי"ז. ליבם אשת אח [סהמ"צ לר"מ עשין רט"ז] שנאמר [דברים כ"ה ה'] יבמה יבא עליה. המצוה רי"ח. לחלוץ אשת אח [סהמ"צ לר"מ עשין רי"ז. רמב"ם הל' יבום וחליצה פ"א ה"ב] אם אינו רוצה ליבם שנאמר [דברים כ"ה ט'] וחלצה נעלו. טעם יבום וחליצה כתב הר"מ פרק מ"ט משלישי ז"ל [מו"נ] ואמנם טעם היבום כי היה מנהג קדום קודם מתן תורה והשאירתו התורה, וצותה לעשות החליצה מפני שהמעשים ההם היו מגונים במנהגי הזמנים ההם ואולי יברח זה מהגנות ההוא וייבם, מבואר הוא זה בתורה ככה יעשה לאיש [דברים שם] ע"כ. ויראה לי כי ענין זה המנהג הקדום היה על דרך היושר והחמלה, באשר האשה כשתנשא תעזוב משפחתה ותדבק עם משפחת בעלה הלא ידעת שבעלה יורשה [ב"ב קי"א ע"ב] ואחר שעזבה בית אביה אין לה על מי שתסמוך אם לא על משפחת בעלה, לפיכך כאשר אין לה זרע מבעלה אמ' שייבם אותה אחד מן האחים, עם הכונה בו גם כן כי האשה כאשר היתה לאיש ירחיקוה אחרים, וכאשר אין לה זרע שיהא חוטרא לידה לחמלה עליה, באה המצוה לאחד מאחי בעלה מן האב שייבם. והיתה מצוה לאחי האב, מפני שמשפחת האב היא הקרויה משפחה [יבמות נ"ד ע"ב, ב"ב ק"ט ע"ב]. ועם היבום תתנחם היא ממיתת בעלה, וזה כונת אמרו [דברים שם] אשר לא יבנה את בית אחיו ומפני זה היבם יורש אותו. חכמים תקנו בענין קנין היבמה קידושי מאמר [יבמות נ"ב ע"א, רמב"ם שם פ"ב ה"א] לכונה שכתבנו [מצוה רט"ו] בהרחקת קדושי ביאה. ולכונה זו תקנו ברכת נשואין וכתובה [רמב"ם שם ה"ב], ואין המאמר קנין גמור אלא שפוסלה על האחים [יבמות כ"ט ע"ב]. ומאשר יש ליבם קצת קנין עליה אם בא עליה בין באונס בין ברצון קנאה [שם נ"ג ע"ב, קדושין י"ט ע"א, רמב"ם ה"ג]. וענינים רבים שבאו בענין היבום והחליצה במעט עיון יתבאר התקון והסדר שיש בהם.
<h2>דף קג:</h2>
המצוה ק"ב. לשון הר"ם [סהמ"צ עשין ק"ב הל' טומאת צרעת פי"ב ופי"ג] צונו בטומאת בגד (מנוגע) [מצורע] וזאת המצוה כוללת טומ[א]ת כל משפטי צרעת בגדים, איך יטמאו ואיך לא יטמאו ומה שצריך מהן הסגר או קריעה או שרפה ורחיצה וטהרה, וזולת זה ממה שבא בכתוב [ויקרא י"ג מ"ז—נ"ט] [ו]בקבלה [משנה נגעים פי"א ורמב"ם שם].
המצוה ק"ד. [סהמ"צ לר"מ עשין קי"ב, רמב"ם טומאת צרעת פ"י ה"ו]. לשון הר"ם צונו בהבדלת המצורע עד שיהא נכר והוא אמרו ית' [ויקרא י"ג מ"ה] והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. והראיה על היות זה מצות עשה אמ' בספרא [תו"כ תזריע דנגעים פי"ב ה"ה וה"ו] לפי שנ' [ויקרא כ"א י'] ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום יכול אפילו מנוגע, ומה אני מקיים בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע בכל אדם חוץ מכהן גדול, ת"ל אשר בו הנגע אפילו כהן גדול יהיו בגדיו פרומים וקרועים וראשו יהיה פרוע יגדל פרע. ומבואר הוא שהיות הכהן הגדול פורם או פורע בלא תעשה, והעקר אצלנו [שבת קל"ג ע"א וש"נ] כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה. ואחר שמצאנו לשונם בכהן גדול כשיצטרע פורע ופורם הראונו שהוא מצות עשה. וכבר בארנו הקבלה ששאר טמאים גם כן ראוי להם שישימו להם לעצמם הכר עד שירחיקום בני אדם. ולשון ספרא [תו"כ שם הלכה ט'] טמא מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין ת"ל וטמא טמא יקרא. הענין שכל טמא צריך שיקרא על עצמו בטומאה, וזה כשישים לו הכר מודיע שהוא טמא, ומי שיגע בו טמא על כן ירחיק. וכבר נתבאר שהכר המצורע בלתי חייב לנשים בכללן, והוא אמרם [סוטה כ"ג ע"א] האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת, אבל היא עוטה על שפם [תוספתא סוטה ספ"ב, ועי' רמב"ם שם פ"י ה"ח] ותודיע על עצמה כשאר טמאים ע"כ. והכונה בהכר המצורע ושאר טמאים מבואר כדי שלא יתקרבו אליו. ואמנם היות האשה בלתי פורעת ופורמת זה להבדיל בין האיש והאשה בהכר זה החולי, כי הוא נכר יותר באשה על דרך הרוב. ועוד כי קריעת הבגדים אינו דרך צניעות באשה. וכן אפשר גם כן בגדול השער. וגם כי האשה אולי היא ברשות בעלה ונשמרנה שלא תתגנה בעיניו, אולי תרפא, אך היא עוטה על שפם למנוע העפוש היוצא מריח האף. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [מו"ק ט"ו ע"א] שאסור בשאלת שלום כל ימי חלוטו, וסמכו דבר זה על פסוק [ויקרא י"ג מ"ה] ועל שפם יעטה שיהיו שפתיו דבוקות זו בזו, הכונה בזה כדי שיעמוד בצער ובהכנעה ויפשפש במעשיו. אמנם קורא שונה ודורש [מו"ק שם] שלא אמרו שיהיו שפתיו דבוקות אלא לקריאת השלום, לכונה שכתבנו, לא בדבר שיהיה חסרון לנפשו. אמנם שאסור לכבס ולספר כאבל [מו"ק שם] לכונה שכתבנו בשאלת שלום. ושמעתי שהתספורת מזיק לקצת חליים, וגם לבישת הכלים המכובסים, אמנם אעפ"י שהוא כאבל בשאלת שלום ותספורת וכבוס מותר ברחיצה ובסיכה במה שצריך לו לרפואתו וכן בנעילת הסנדל לשמירת גופו [שם ט"ו ע"ב ורמב"ם שם בפ"י ה"ו]. ומה שבאה המצוה שישב חוץ למחנה [ויקרא י"ג מ"ו] זה מבואר כדי להתרחק ממושב בני אדם. ומה שבאה הקבלה האמתית שאין השלוח אלא בארץ ישראל ובעירות המוקפות חומה [כלים פ"א מ"ז] כל זה למעלת ארץ ישראל ובעירות שיש בהם קבוץ אנשים.
<h2>דף קט:</h2>
האזהרה רע"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת רע"ג, גניבה פ"ז ה"ג] הוזהרו הדיינים מלעול במשפט [צריך להוסיף שנאמר לא תעשו עול במשפט, ויקרא י"ט ט"ו]. וענין אזהרה זו שלא יעבור על כללים ועל הסדורים שצותה בהן התורה בחייב חק או בהפטר ממנו, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת כי משפטי תורתנו ישרים וצריך לדיין להתנהג על פיהם. האזהרה רע"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת רע"ד, הל' סנהדרין פכ"ג ה"א] הוזהרו הדיינים מלקחת שחד מבעלי הריב ואפילו לדון דין אמת. והוא אמרו [שמות כ"ג ח'] ושחד לא תקח, וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין [דברים ט"ז י"ט]. ובסיפרי [שופטים פיס' קמ"ד] לא תקח שחד אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בכתוב באמרו כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים, וידוע הוא בטבע האדם כי כשהאדם מקבל תועלת מחברו יסביר לו פנים ויהפך בזכות מי שייטיב לו איזו טובה, ובתכלית ההרחקה למען לא יצא משפט מעוקל אסרו [כתובות ק"ה ע"ב] אפילו שחד דברים או קבלת מעט כבוד מבעל דין.
<h2>דף קכב.</h2>
המצוה קמ"ו. צוינו על חשבון חדשים ושנים [סהמ"צ לר"מ עשין קנ"ג, רמב"ם הל' קידוש החודש פ"א] והוא אמרו ית' [שמות י"ב ב'] החדש הזה לכם ראש חדשים. ובא הפירוש המקובל [ר"ה כ"ב ע"א] עדות זו תהא מסורה לכם, ר"ל שזאת המצוה אינה מוטלת על כל איש ואיש, כמו שבת בראשית שכל אדם ימנה ו' ימים וישבות בשביעי, עד שיהיה כל איש שיראה הירח יקבעהו ראש חודש או שיחשוב החשבון התוריי ויקבע ר"ח, או שיעיין לאחור האביב וזולתו ממה שראוי בחינתו ויוסיף חדש, אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם אלא ב"ד הגדול ובארץ ישראל לבד [רמב"ם שם פ"ד ה"ט], ולזה בטלה הראיה אצלנו היום להעדר ב"ד הגדול כמו שבטלה הקרבת הקרבנות בהעדר מקדש. ובזה טעו המינין אשר יקראו הקראים, וזהו העקר אשר לא השגיח בו זולתנו מכל הרבנים והם מגששין עמהם בחשך, ודע שזה החשבון אשר נחשבהו היום ונדע בו ראשי החדשים והמועדות לא יותר לעשותו כי אם בא"י בלבד, אך בעת הצרך ובהעדר החכמים מא"י אז יותר לב"ד הסמוך לא"י לעבר השנים ולקבוע חדשים בחוצה לארץ כמו שעשה ר' עקיבא כפי מה שנתבאר בתלמוד [ברכות ס"ג ע"א]. ובזה יש קושי גדול, והנודע לעולם שההתחלה היתה בא"י והם הם שיקבעו חדשים ויעברו שנים בפנים המקובלים אצלם ובהסכמתם ג"כ. וכאן עקר גדול מעקרי האמונה לא ידעוהו ולא ישערוהו במקומו כי אם השוקדים על החכמה, וזה שהיותנו היום בחוצה לארץ חושבים במלאכת העבור אשר בידנו, ואומר' שזה היום ראש חודש וזה היום מועד, לא מפני חשבוננו נשימהו מועד בשום פנים, אלא מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעו זה היום מועד או ראש חודש, ומפני אמרם הם שהיום ר"ח או מועד יהיה מועד או ר"ח, הן שיהיה מעשיהם זה בחשבון או בראיה, כמו שבא הפירוש אשר תקראו אותם [ויקרא כ"ג ב'] אין לי אלא מועדות אלו [ראש השנה כ"ה ע"א], כלומר שיאמרו הם שהן מועדות, אפי' שוגגין ואפי' מוטעים כמו שבאתנו הקבלה. ואנחנו היום אמנם נחשוב כדי שנדע היום שקבעו בו בני ארץ ישראל אחר שבזאת המלאכה בעצמה ימנו ויקבעו היום לא בראיה, ועל קביעתם נסמוך לא על חשבוננו, אמנם חשבוננו לגלויי מלתא והבן זה מאד. ואני אוסיף לך עוד באור אלו הנחנו על דרך משל שבני א"י יעדרו מארץ ישראל חלילה לאל מעשות זה, כי כבר אמר שלא ימחה זכר האומר בכלל ולא ישמד, ושלא יהיה שם ב"ד ולא יהיה בח"ל ב"ד שנסמך בארץ, [הנה] חשבוננו אז לא יהיה מועיל לנו כלל בשום פנים, מפני שאין לנו לחשב בחוצה לארץ ולעבר שנים ולקבוע חדשים כי אם כפי התנאים הנז' כמו שבארנו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם [ישעיה ב' ג']. וכשיתבונן מי שיש לו שכל שלם בלשונות התלמוד בזה הענין יתבאר לו כל מה שאמרנוהו באור שאין ספק בו. וכבר באו הערות בכתובי התורה מורות על עקר המלאכה אשר יסמוך אדם עליה בידיעת ראשי חדשים ועבור שנים, מזה אמרו ית' [שמות י"ג י'] ושמרת את החקה הזאת למועדה אמ' [מכילתא דרשב"י שמות שם] מלמד שאין מעברין בשנה אלא בפרק הסמוך למועד. ואמ' שאין מעברין את החדש אלא ביום ת"ל [שמות י"ב ב'] מימים ימימה. ואמ' ית' לחדשי השנה אמ' ז"ל [מגילה ה' ע"א] חדשים אתה מחשב לשנה ואי אתה מחשב ימים, הורה שהתוספת בה אמנם יהיה חדש שלם. ואמ' ית' [במדבר י"א כ"א] חדש ימים אמ' ז"ל [מגילה שם] ימים אתה מחשב לחדשים ואי אתה מונה שעות, ואמ' [דברים ט"ז א'] שמור את חדש האביב, הורה ששנותינו צריך שנשמור בהם פרקי השנה ולזה הם [שנות חמה], ע"כ. הנה התבאר מלשון הר"ם שמצוה זו איננה כי אם לב"ד הגדול לא לכל אחד ואחד, וזה מורה על שלמות המצות, כי לא נצטוינו אלא בדבר שיהיה כח לכל אחד ואחד לקיים אם באמונות בדרך קבלה, כגון מציאת האלקות ואמונת היחוד בדרך קבלה, אבל מצוה זו אין לה מבוא בקבלה, אלא הצטרך על כל פנים בידיעת חכמת הלמודית לפיכך לא נמסר אלא לב"ד הגדול שהיו בקיאין בכל החכמות. ובאה הקבלה האמתית שזאת היא המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל בכללם ר"ל כי המצוה כבר נצטותה לאברהם אבינו. ומבואר הוא שזאת המצוה היתה צריכה להם תחלה מפני קביעות המועדות. וידיעת חכמה זו יש בה צרך ג"כ לאמת בה מציאות ה', כי מסדר התנועות יודעו המניעים עד שנבא למניע ראשון שהוא סבת הכל, וזהו המבוקש בתורה. ומה שצריך לידיעת המצוה זו, הוא הקודם בלמוד החכמות ר"ל חכמה הלימודית. ויש בה קצת הערה אל האדם בלמוד החכמות כסדר, ועל זה הרמז נאמר כי אחת ממעלות תורתנו שאתה תמצא בתורה ג' התחלות, וכל אחת לחכמה אחת. התחלת התורה בבראשית, תעיר על חכמת הטבע, כי מי שישכיל בסדר הבריאה יבין בסדר ההויות הנמשכות כפי הטבע, ויתעורר להבין ולהשכיל בחכמת הטבע הכוללת ידיעת טבע המורכבי. וההתחלה השנית תחלת המצות שנצטוו ישראל או ב"ד הגדול, והיא זו המצוה שיתעורר בה האדם לידיעת חכמת הלמודית. ההתחלה השלישית היא פתח דבר ה', כשנתן לנו התורה פתח באנכי ה', אשר יש בו הערה לחקירת חכמת האלקות ר"ל להשגת מציאות ה' אשר הוא התכלית. הנה כבר בארנו כי החכמה הלמודית צריכה לקביעות המועדות, ובעשיית המועדות תועלת כי כאשר נעשה המועדות כתקנן נתעורר שהשגחת ה' בנו ונאמין במופתים שעשה לאבותנו, שזו אחת מפנות תורתנו והעמוד שבו משענת התורה והמצות. ובאה מצוה זו בחדש ניסן שהוא עקר המועדות, וגם יש בו קצת התחלה בחכמת התכונה, כי בחדש ניסן מזל טלה שבו מתחילים אנשי המזלות לחשב, אעפ"י שהגלגל אין בו התחלה בחרו בו מאשר היום והלילה בו בשווי [ערובין נ"ו ע"א, תנחומא משפטים ט"ו]. ובו תוספת האורה המורה על החכמה כאמרם [קהלת ב' י"ג] כיתרון האור מן החשך, והוא הזמן היותר מזוני לצמחים ולבעלי חיים, וסבב ה' יציאתנו מארץ מצרים לאהבתו אותנו להיות הזמן ההוא טוב להולכי דרכים, והתקופה ההיא טובה משאר התקופות. וכן דרשו רבותינו [מכילתא בא פט"ז, מכדרשב"י י"ג ד', ספרי דברים פיס' קכ"ח, תנחומא בא סי' י"א] מוציא אסורים בכושרות [תהלים ס"ח ז'] בחדש הכשר לצאת. ובית דין מעברין השנה כדי שיבאו המועדות בזמנן, ויהיה פסח החדש האביב ובזמן שיצאנו ממצרים, לכן לא היו מעברין אלא על התקופה [סנהדרין י"א ע"ב], אם תהיה בי"ו בניסן או מהזמן ההוא והלאה אם לא הגיע זמן האביב לכונה שאמרנו. ואעפ"י שכשהפסח בזמנו יש בו הערה ליציאת מצרים, עקר ההערה היא בשחיטת הפסחים ושיהיו כל ישראל, לפיכך כשלא יוכלו ישראל לבא בסבת הדרכים שאינן מתוקנין מעברין עד שיפסקו הגשמים ויתוקנו הדרכים [שם י"א ע"א, כה"ע, רמב"ם קידוש החודש פ"ד ה"ה וה"ו], וכן כאשר נשתבשו הדרכים בנהרות מעברין עד שיפסקו הגשמים ויתוקנו הדרכים ויתוקנו הגשרים כדי שלא יבואו לידי סכנה. וכן מעברין כאשר נעקרו גליות ישראל ממקו[מ]ם ועדיין לא הגיעו לירושלם. וכן מפני תנורי פסחים שנהרסו ולא יוכלו לעשות הפסח. ואעפ"י שעקר מצוה זו אינה מסורה אלא לב"ד ולכונה שכתבנו, מצוה מדברי סופרים על כל אחד ואחד לחשב בתקופות ומזלות למען יתעורר בידיעת החכמות אשר תכליתן מציאות ה' ית', וזה מאמר רבותינו [שבת ע"ה ע"א] מנין שמצוה על כל אדם לחשב בתקופות ומזלות שנ' [דברים ד' ו'] ושמרתם ועשיתם כי חכמתכם ובינתכם לעיני העמים איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חשוב תקופות ומזלות.
